אני תמיד נמנעת מלבקש סליחה, ודאי שלא ברשתות לקראת יום הכיפורים. אני עושה זאת תמיד עם עצמי ומעומק הלב, אך הפעם אחרוג ממנהגי. אני חייבת להודות כי את ההשראה לכתיבת הטור הזה, קיבלתי מהכיתה הנהדרת שלי, ה׳2 האלופים והאהובים, במהלך שיעור סליחות לקראת יום הכיפורים.
שמי רונית, והחלטתי לפרסם את הסליחה שלי לעולם כולו, כיון שאני חשה שאני מדברת בשמם של הורים רבים, כמוני, הורים לילדים עם אוטיזם עמוק. השנה הזו, לעומת השנים הקודמות, החלטתי לבקש סליחה מילדיי, ילדיי הרגילים.
אני אימא לשלושה ילדים, הגדול מבניהם והבכור, יואב, בן 18, הוא נער עם אוטיזם עמוק. הוא אינו מדבר, הוא זקוק להשגחה מתמדת, והוא צריך גם עזרה ותיווך בכל תחומי חייו. "תפקוד נמוך", כפי שמכנים זאת. יואב לומד בבית ספר מיוחד לאוטיסטים כמותו. שנים רבות שביקשתי סליחה מיואב, מעצמי ומבן זוגי, על כך שאולי לפעמים התביישתי בקולות שהוא משמיע במקומות ציבוריים, והתביישתי גם במבטים של האנשים.
הפעם, החלטתי לבקש סליחה מילדיי "הרגילים", נועה וזיו, ששילמו ועדיין משלמים מחיר כבד בשל היותם "אחים מיוחדים". הם לא בחרו להצטרף לתואר הנכסף - הוא נכפה על שניהם, והם ייאלצו להתמודד איתו לכל חייהם.
סליחה ילדים שלי, שלעיתים חשבתי שאתם יכולים להסתדר לבד ולא הבנתי שגם אתם זקוקים לאימא שלכם. סליחה שלא הייתי שם לחצות אתכם את הכביש בבטחה. שלא נשארתי אתכם בערבי החג שבהם נאלצתי לפרוש יחד עם אבא כי לאחיכם היה "קשה" .
סליחה שלא הבחנתי כשהסתובבנו בקניון או במקום ציבורי אחר שגם לכם קשה, כאשר אחיכם הגדול צועק, קופץ, משמיע קולות מוזרים וכולם מסתכלים עלינו. סליחה שלא הבנתי שגם לכם לפעמים קשה, סתם כי חבר או חברה מהכיתה העליבו אתכם, או שהיה לכם לא קל במבחן בבית הספר או בהכנת שיעורי הבית.
סליחה על הרגעים שוויתרתי ליואב אחרי שחטף מכם את האוכל ישר מהצלחת בשעה שאתם הייתם כל כך רעבים. סליחה שלפעמים ביקשתי מכם לא להזמין חבר או חברה הביתה כי "אי-אפשר".
סליחה ילדים שלי, שבשעות קשות, בימים של טירוף בבית, כשאחיכם צעק ובכה - כי ככה זה באוטיזם העמוק, יש רגעים כאלה והם רבים, שכשהזמנו אמבולנס כי הוא קיבל התקף אפילפסיה , וכשהשוטרים הגיעו ודפקו על הדלת בביתנו משום שהשכנים שמעו שמישהו צועק - לא הייתי שם כדי לחבק אתכם. הייתי עסוקה בלשרוד את אותו הרגע, בידיעה שאתם "תסתדרו לבד". לא חשבתי אז שאתם בסך הכול ילדים, שגם לכם זו ודאי חוויה מטלטלת מאוד, אולי אף כפולה משלנו.
סליחה ילדים שלי שלא תמיד הקשבתי לכם, לחוויות ולשמחות, כי הייתי טרודה ועייפה אחרי כמה לילות ללא שינה.
ואחרי הכול, אני רוצה אני להודות לכם על שהענקתם לי את הזכות הנפלאה להיות "אימא רגילה" ולחבוש את הכובע הנפלא הזה, תודה שנתתם לי אפשרות להסתובב אתכם ככה לבד בחוץ, בים או בכל מקום, וליהנות בהיותי אימא שלכם, אימא רגילה, ללא המבטים הננעצים והחודרים של אנשים. תודה על מסיבות החנוכה, על מסיבת הסיום, על אספות ההורים, על כל ימי ההולדת.
סלחו לי שלא הערכתי את המתנה הנפלאה הזו, שאולי לא הערכתי מספיק את המילה "אימא", שלא שמעתי מעולם מאחיכם הגדול. תודה לכם על המסירות הנפלאה, על האהבה ועל הסבלנות שאתם מפגינים כלפי אחיכם וכלפינו ההורים. כולנו זקוקים לכם כל כך.
השנה, אני מבטיחה לכם לשאת את הדגל ולחבוש את הכובע של "אימא", אבל אימא של כולכם. אילו יואב, אחיכם שלא מדבר, יכול היה לומר כמה מילים, הוא ודאי היה אומר שהוא אוהב אתכם וסומך עליכם. העיניים שלו אומרות הכול בתמונה. סליחה ילדים שלי. היום אני מבינה שגם אתם רוצים את אימא, את אימא שלכם, כמו כל ילד אחר.
