חבר שלי, מחנך כיתה ו' במחוז מרכז, סיפר לי שיש לו בכיתה תלמיד שכמעט אף אחד לא מדבר איתו. מדובר בסיפור כואב שנמשך כבר כמה כיתות כאשר בשורה התחתונה הילד מרגיש מוחרם.
למרות כל המאמצים של חבר שלי לפתור את הבעיה ולטפל בה, עדיין התלמידים נותנים לתלמיד הזה תחושה שהוא נטע זר.
"אז תקשיב מה קרה לי במסיבת הסיום" הוא שיתף, "פתאום אני קולט שהאימא של התלמיד הזה יושבת עם עצמה לבד ואף אחד לא מדבר איתה. אני מסתכל עליה שקועה בצלחת שלה, כל ההורים האחרים לא מפסיקים לדבר אחד עם השני ורק היא, בודדה. בדיוק כמו הבן שלה. זה היה פשוט עצוב. תגיד לי אתה, זה אמיתי?"
"אני לא יודע אפילו מה לענות לך", אמרתי. "זה באמת הזוי".
"תשמע" הוא המשיך: "אני לרגע אחד לא חושב שההורים האלו עושים דווקא. לדעתי זה פשוט מחוסר מודעות. אין להם באמת מושג כמה כאב וצער הם גורמים לאימא הזו. אבל אם המודעות לא קיימת אצל ההורים אז מה אנחנו יכולים לדרוש מהילדים?"
***
כמחנך שראה אלפי תלמידים גדלים לנגד עיניו, אני מאמין שילדים לא רעים מטבעם אלא סובלים מחוסר מודעות. אין להם מושג קלוש כמה נזק הם יכולים לעולל בהתנהגות שלהם. במילה לא במקום. במבט מזלזל.
דווקא עכשיו, בחופש הגדול שהוא בעצם כינוי לתקופה של חינוך ביתי, זה בדיוק התפקיד שלכם ההורים לקחת את המושכות ולחשוב איך לפתח את המודעות לסולידריות חברתית, רגישות והכלה.
אם תחשבו על זה רגע אחד לעומק, זה שיש לילדים שלכם עם מי לשחק בחופש, עדיין לא אומר שיש גם לחברים שלהם עם מי לשחק.
לפני שנתיים היה לי תלמיד מצטיין שהתחיל לדמוע בדיוק ברגע שבו הענקתי לו את התעודה.
אמרתי לו: "למה אתה בוכה? יש לך תעודה מעולה!" והוא ענה: "זה לא התעודה שלי. זה החופש. אני שונא אותו! אני לבד כל החופש ונמאס לי להיות לבד".
***
אז הורים יקרים, אחרי כל השיעורים שהילדים שלכם עברו השנה, הנה שיעור אחד נוסף וכנראה החשוב מכולם: גשו אליהם ושאלו אותם האם הם יכולים לחשוב על חבר או חברה לכיתה שגם החופש הולכים להישאר לבד והאם יש להם איך לעזור להם.
הפנייה אליהם לא אמורה להיות בצורה של ציווי או פקודה אלא באופן שהם יבינו, ממש יבינו מדוע לסייע זה המהלך הנכון ואיך העובדה שלחבר שלהם אין איפה לבלות בחופש משפיעה גם עליהם.
במהלך השנה האחרונה ניסיתי לגונן על תלמידיי (כיתה ה') מהמידע שפורסם בכלי התקשורת. ניסיתי לארגן להם סביבת למידה שפויה עד כמה שניתן, לחשוף אותם כמה שפחות לכאוס המטורלל שמלווה את כולנו. לא מגיע לאף ילד, בטח לא לילדי הקורונה, לגדול במציאות שהדבר היחיד והבטוח בה הוא חוסר הוודאות. ובכל זאת ההבדל בין ילדים שגדלים בחממה לבין ילדים מנותקים שלא רואים אף אחד ממטר הוא מאוד עדין ודק.
גם אם אתם רוצים למנוע מהילדים שלכם לשמוע באופן יומיומי על הטרדות שמעסיקות את כל עם ישראל בימים אלה, אתם בוודאי לא רוצים לעודד אותם להצמיח עור של פיל שיהפוך אותם לאדישים לחיי החברים שלהם.
***
המחקרים האחרונים מראים שילדי ישראל משתמשים שעות על גבי שעות ביום בסלולרי בטיקטוק ובנטפליקס. נסו להציע להם לשבור את הרוטינה הזו באמצעות התנדבויות פשוטות וזמינות. עודדו אותם לפתח יזמות ולהרוויח כסף. הסבירו להם על חינוך פיננסי. ספרו להם איך איך הרווחתם את הכסף הראשון שלכם. כל מהלך כזה הוא מבורך, בדרך להוצאת ילדכם מהעמדה הנפשית שבה הם שקועים בעצמם ולא מסוגלים להרים את הראש לבעיות של חבריהם.
אין כמו החופש הגדול בשביל להטמיע בילדים שלכם את האינטליגנציה החברתית שכה חשובה להתפתחותם התקינה כבני אדם יוצרים שמודעים לסביבתם.
וכשהחופש ייגמר והם יגיעו לשנת לימודים נוספת, אל תתפלאו אם תקבלו שיחת טלפון מהמחנכת שתספר לכם בהתרגשות שבעוד כל שאר החברים שלהם רצו בבהלה לתפוס להם מקום בכיתה ליד החברים הטובים שלהם, הילדים שלכם המתינו בסבלנו ואז התיישבו ליד התלמיד שאיש לא ישב לידו. ככה מאמנים לב ענק.
