זו הייתה שיחה תמימה בחדר מורים. חבר שלי, מחנך כיתה ח', אמר לי שהשנה הוא ואשתו כנראה ייאלצו לוותר על החופשה היחידה שהם תכננו לעשות בחנוכה: "לא נוכל להרשות לעצמנו גם להפיק לילדים שלנו את כל אירועי חנוכה וגם לצאת לחופשה". ואז הוא סגר את דלת התא שלו ואמר לי: "יש לך מושג כמה עולה כרטיס אחד לפסטיגל? לכל הילדים שלנו? וזה עוד בלי לדבר על לחמנייה עם נקניקייה או קולה שעולה כמו כרטיס טיסה לקפריסין. וואלה, עוד לא שדדתי בנק או עברתי להייטק".
קראו עוד:
ואז המחנכת של כיתה ט' התערבה בשיחה ואמרה לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך? סף הריגוש של הילדים שלך הוא פסיכי לגמרי. הרגלת אותם שרק עם זיקוקי הדינור של 'היכל מנורה מבטחים' והנצנצים הם יוכלו להרגיש איזו חוויה ממופע חנוכה. זה כל כך הרסני. בדיוק מהסיבה הזו אני לא רוצה לקחת את הילדים שלי לחו"ל. רק זה מה שחסר לי, שיתרגלו לחשוב שרק אם עוברים את הטרמינל של נתב"ג אפשר להיות מאושרים".
הסתכלתי עליה. הכרתי אותה בתור אישה חכמה ומרשימה אבל הפעם הדברים שלה ממש נכנסו לי ללב. נזכרתי איך שבחנוכה שעבר עברנו בגן סאקר, ולהפתעתי ראיתי מאות ילדים חרדים משחקים בהתלהבות נעורים במתקני השעשועים שעיריית ירושלים הציבה לרווחת התושבים. הם הצטיידו באוכל מהבית ולפי ההנאה וההתלהבות והמבט הנוצץ בעיניים, נראה שממש לא מעניין אותם שכל הבילוי שלהם מסתכם ב-30 שקל, וגם זה למי שממש רצה להתפרע וקנה לילדים שלו ארטיק קרח.
הילדים האלה נראו לא פחות מאושרים מילדים שהורגלו לסף חוויה בדמות של הופעות פירוטכניקה בעלות של מאות שקלים, אחרת בשביל מה לקום בבוקר ומי בכלל רוצה להיות בדבר המשעמם הזה?
המחנכת של ט' המשיכה לספר לנו: "אתה יודע מה עשינו? לקחנו את כל הילדים לקמפינג בחניון ליד הכינרת. מקום שיש בו חשמל ומים ומקלחות אבל מעבר לכך אתה לגמרי ברשות עצמך. אמרתי להם שהשנה אנחנו הולכים לתת להם משהו יותר מרגש ומסעיר מהופעה ב'מנורה מבטחים'. השנה אנחנו הולכים לתת להם את אבא ואימא. כולנו הולכים לשם בשבילם. בלי סמראטפונים. עם פינג'ן ועל האש ושמיים זרועי כוכבים. השנה הם יקבלו את 'פסטיגל טבע'".
"ו...", שאלתי. "זה עבד?", היא ענתה: "אני ובעלי היינו מופתעים עד כמה. הילדים ממש זרמו איתנו והתמסרו לחוויה. מבחינתם הם סוף-סוף קיבלו את זמן האיכות עם ההורים שלהם שהם רודפים אחריו כל השנה. עבר הרבה זמן מאז שהצלחנו ליהנות ככה כמשפחה".
הסתכלתי עליה וחשבתי על כל הפעמים שהייתי שואל לפני שנים את התלמידים שלי בכיתה: "מה עשיתם בחנוכה?", ורובם היו מצביעים ואומרים שהם היו בחופשת סקי באוסטריה ובשאנז אליזה בצרפת ובמילאנו ושאלתי את עצמי באיזה שלב בדיוק איבדנו את האמונה התמימה שאפשר לגרום לילדים שלנו להיות מאושרים גם כאן בארץ, בטבע, בשבילים, בטיולים, בין פריחת הנרקיסים. באגמון החולה. בזריחות של מצדה.
וכל מי ששכח איך נראים ילדים שנהנים מהדברים הפשוטים ביותר וסף הריגוש שלהם מאפשר להם עדיין לחוות את הילדות כמו שהיינו חווים אותה פעם, עם תחרויות גוגואים מרתקות. היותר ממוזמן לקפוץ ל'גן סאקר' ולשמוע את צחוק הילדים המתגלגל ואת האושר שנוטף להם מהפנים, ומראה לכולם שיש ילדים שעדיין מתרגשים מנסיעה ברכבת ומצליחים לגמוע את החיים עם קשית, גם אם היא פשוטה וזולה ולא עולה 25 שקלים ליחידה. לא כולל בקבוק קולה ב-15 שקלים.
ולטובת ההורים שעדיין לא הבינו איך העסק עובד: זה לא תמיד משנה מה אתה חווה, אלא איך משווקים את זה.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
