הן עובדות מדי יום במשך שעות ארוכות, נותנות מענה להורים, לילדים ולצוותי בית הספר. הן מתמודדות עם קשיים לימודיים, מצבי חירום, נשירה ומשברים. הן אחראיות גם על תוכניות חברתיות ומיזמים שונים - והן צריכות להיות זמינות לתלמידים ולצוות החינוכי. כל זאת ללא תקנים של ממש, ובשעות עבודה בודדות בשבוע. מה עוד עובר על היועצות החינוכיות, עם מה הן מתמודדות כיום בבתי הספר, ואיך זה משפיע על הילדים שלנו ועלינו?
תפקידה של היועצת
הנא חליפה יונס, יועצת חינוכית מזה 12 שנה בתיכון, מאמנת סטודנטים לתואר שני בייעוץ חינוכי ודוקטורנטית בחוג למדיניות ומנהיגות בחינוך באוניברסיטת חיפה, מסבירה על התפקיד: "היועצת מייצגת את תחום בריאות הנפש במערכת, ומספקת לתלמידים מענה לרווחה נפשית, חברתית ולימודית. היועצת אמונה על התהליכים ההתפתחותיים של הפרט והארגון, ובמסגרת זו היא מעמידה את הכישורים שלה לרשות המנהל, הצוות החינוכי, התלמידים וההורים.
"היועצת עוסקת במתן שיעורי כישורי חיים, תוכניות חוסן, טיפול בנושאי נשירה, לקויות למידה והתאמות, ועדות אפיון וזכאות, מילוי טפסים, טיפול מול גורמי חוץ כמו רווחה, פסיכולוגים, קצין ביקור סדיר ועוד", היא מוסיפה, "וכן טיפול בתלמידים עם בעיות שונות, מבעיות משמעת ועד לטיפול באירועי חיים קשים מול התלמיד וההורים. היועצת עוסקת בהנחיית הורים, בניהול אירועי חירום בבית ספר ומחוצה לו, למשל במקרים של אובדנות, פגיעה מינית, אלימות מילולית ופיזית, התנהגויות מסכנות חיים ועוד".
קראו עוד:
אולם, התחושה של היועצות היא שלא רבים יודעים זאת מלבדן. "היועצת עובדת 24/7, ואין באמת סוף לתפקיד הזה", אומרת דנה (שם בדוי), שעובדת בתור יועצת מזה עשור בתיכון.
כבר לפני שנה, היועצות החינוכיות הזהירו כי מערך הייעוץ שלהן קרס. גם איגוד מנהלי בתי הספר העל יסודיים התריע אז כי עשרות אלפי תלמידים שזקוקים לסיוע אינם מקבלים אותו. לפני יותר מעשור, מבקר המדינה שנדרש לסוגיה הכואבת, מתח ביקורת חריפה על היעדר תקנים ליועצות חינוכיות בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, ועל תקנים חסרים בעל יסודיים - אך דבר לא נעשה. המצב כיום בגנים ובבתי הספר היסודיים הוא שאין כלל תקן מחייב ליועצת חינוכית. הדבר נתון לשיקול דעתם של מנהלי בתי הספר, והם מקצים שעות שבועיות בודדות בלבד.
"סליחה חמוד, תבוא מחר"
ובמצב הנוכחי, מספר מקרי החירום בהם הן אמורות לטפל מדי יום, רק הולך ועולה. "אם בעבר היה לי אירוע חירום אחת לחודשיים, כיום יש לי מקרה אחד בשבועיים", מסבירה דנה, "ובעצם זה אומר שיש בשטח יותר טיפול נקודתי בבעיות ופחות טיפול שורשי-כוללני. זה אומר יותר עבודה תגובתית וטיפול במקרים שכבר קרו, ופחות עבודה פרואקטיבית והעברת תוכניות מניעה. כאימא לילדים זה בהחלט מדאיג אותי, כי אני מבינה שאם הילד שלי יפנה בבקשת עזרה ליועצת, עד שהוא אזר אומץ והחליט להסתייע, יש מצב שיגידו לו 'סליחה חמוד, אבל תבוא מחר'".
מה לדעתך ההורים לא יודעים על תפקיד היועצת?
"רוב העבודה הייעוצית נעשית מאחורי הקלעים, ולכן לדעתי חלק גדול מההורים כלל לא יודע שהיועצת היא הקביים של הילדים הפרטיים שלהם. הם גם לא מודעים להכשרה המקצועית הממושכת שאותה עוברות היועצות. בכלל, התחושה שלנו היא שעבודת היועצת היא שקופה עבור ההורים, ולעיתים גם עבור אלה שנמצאים במערכת החינוכית עצמה".
"מאז הקורונה השטח בוער, התלמידים לא רגועים"
רויטל נמן, יועצת חינוכית ומטפלת זוגית ומשפחתית, מספרת על המציאות היומית כפי שהיא חווה אותה. "המצב כיום בבתי ספר רבים הוא מדאיג מאוד. יש עלייה בכמות המקרים שצריך לטפל בהם, בעיקר מאז פרוץ מגפת הקורונה. אפשר לראות תלמידים שהמשפחות שלהם התפרקו, תלמידים שצברו פער לימודי גדול, תלמידים ששכחו כישורים חברתיים בסיסיים, תלמידים שנושרים מהמסגרת או מתמודדים עם מורכבויות שונות. בנוסף לכך, המדיה שמשתכללת משנה לשנה מביאה איתה אתגרים חדשים שלא היו קודם לכן, כמו חשיפה לתכנים פוגעניים של אלימות, פורנוגרפיה וכדומה, התמכרות למסכים ועוד".
"מאז הקורונה אנחנו מרגישות שהשטח פשוט בוער, אפשר להרגיש שהתלמידים פחות רגועים, ויש יותר אירועי חירום ויותר צורך בהתערבות של יועצות", מוסיפה חליפה יונס, "הקשיים ניכרים, אגב, גם בקרב המורים שמתמודדים עם אותם תלמידים ולפעמים מתמודדים עם מצוקות בבית האישי שלהם. בנוסף, משפחות רבות נפגעו בקורונה, בריאותית או כלכלית, כך שמדובר בסיר לחץ שתלמידים חיו בו ולעיתים תקופה ארוכה. זה הפך אותם לפגיעים יותר, אימפולסיביים יותר, וחסרי ויסות רגשי וחברתי".
והחשש הגדול מבחינתן הוא לפספס תלמיד שזקוק להן: "יש הרבה סיפורי הצלחה שבהם תלמידים אומרים לי, 'אם לא היית עוזרת לי הייתי מתאבד', 'הצלת אותי, 'שינית אצלי את החשיבה', וזה מאוד מרגש. אך לצד זאת, יש את הידיעה שהשעות לא מספיקות כדי להגיע לכל התלמידים שצריכים אותנו", אומרת חליפה יונס, " ולכן, יש המון תלמידים שאנחנו מפספסים תוך כדי עשייה. יש הרבה תלמידים שפונים אליי ואני אומרת להם שכרגע אני לא פנויה, זה קורה בכל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום. למחרת, אותם תלמידים שאני מנסה להבין למה פנו אליי, כבר לא משתפים, והרבה מהם לא נותנים הזדמנות שנייה לשיח. זה כמו חדר מיון עמוס ושקוף שאיש לא רואה, וכל יום שונה מקודמו".
הילדים יודעים שאימא בשיחה, ושיסתדרו לבד
בסוף היום היועצות חוזרות הביתה למשפחות שלהן, ומכיוון שהעבודה לא באמת נגמרת, הרי שיש לה השפעה גם על חיי היום-יום שלהן, המשפחה וההורות. "יועצת נמצאת בעומס מתמיד, רגשית זה עומס שממש קשה להישאר בו בשפיות. הוא כזה שמוליד הרבה חרדות, בעיקר בשל כמות הבעיות שאת רואה, חווה, ומנסה לסייע", אומרת דנה.
"הבית הפרטי שלי מאוד מושפע מהעבודה בעיקר בשל האופי התובעני והרגשי של המקצוע. אני לא יכולה שלא לענות לאיש צוות או לתלמיד מחוץ לשעות העבודה. יש גם טלפונים מהרווחה, מהמערכת ועוד. אני גם לא באמת מספיקה לסיים את כל העבודה בשעות בית הספר, יש המון טלפונים ומיילים. זאת לא עבודה שאפשר להתנתק ממנה רגשית, היות שאני דואגת לתלמידים ולצוות, גם אחריה".
גם נמן מספרת על הזמינות שלה בתפקיד והשפעותיו על הבית והילדים. "כיועצות, אנחנו נמצאות כל הזמן בכוננות מתמדת. אני יכולה, בכל רגע, לקבל טלפון שיכניס אותי בחזרה לתפקיד על כל המשתמע מכך. וזה ממש לא משנה אם אלה לא שעות העבודה שלי כרגע, אם אני נמצאת עם הילדים בגינה, או שאני באירוע משפחתי", אומרת נמן, "זו יכולה להיות אמירה אובדנית של תלמיד, חשד לפגיעה מינית, מקרה של בריונות ברשת, או אפילו מצוקה של מורה, וחייבים לטפל בה כאן ועכשיו".
כיצד הילדים שלך מגיבים למקרה כזה?
"זה סוג של נוהל ידוע מראש. הילדים מזהים שאימא התחילה שיחה שתעסיק אותה בשעות הקרובות, ובם יודעים שהם צריכים להסתדר לבד. צריך להבין כי בכל אירוע כזה אנחנו קודם כל שומעות את פרטי האירוע מכל מי שמעורב בו, ואז אנחנו מנהלות את כל הטיפול במצב, החל מהתייעצויות עם המנהל/ת, המחנך/ת, פסיכולוג/ית ביה"ס, מדריכה מטעם משרד החינוך והפיקוח ועוד. לאחר מכן אנחנו פועלות בהתאם למה שסוכם - שיחה עם ההורים, עם התלמיד, הפנייה לטיפול או להערכה פסיכיאטרית ועוד. כל שיחה כזו אנחנו צריכות לתעד בכתב, ובמידה שאנחנו מפנים לטיפול או להערכה, עלינו לכתוב הפנייה מפורטת ולשלוח להורים. בנוסף, עלינו לשלוח דיווח כתוב לפיקוח על אירוע חריג וכיצד הוא טופל".
ולעיתים הלחץ והאינטנסיביות בתפקיד משפיעים גם על האימהות עצמה: "זה גורם לי להיות אימא לחוצה יותר, פחות פנויה רגשית ומחשבתית לילדים ומוסחת דעת", אומרת חליפה יונס, "בסיום יום עבודה רצות לי בראש מחשבות על כל כך הרבה דברים שאני אחראית עליהם, כי אני עובדת בהרבה מעגלים. אני כל הזמן מדברת עם עצמי ואומרת: 'די, תתנתקי', אז אני נמנעת מלעשות שיחות, מרחיקה את הטלפון פיזית ופשוט מנסה להתנתק, אבל לא תמיד זה עובד".
איך מתמודדים?
"בשנתיים האחרונות, מכיוון שהילדים שלי מעירים לי שאני תמיד בטלפון, אני מנסה להציב גבולות גם לעצמי וגם לעובדים איתי. אני מבקשת מהם שאם זה לא משהו דחוף אז שנדבר מחר בעבודה, ואני מסבירה שזה יותר נכון לכולנו כי זה בא על חשבון הזמן של המשפחה וגם שלי. לא תמיד זה פשוט, בעיקר כי זאת עבודה שממשיכה ללא הפסקה".
ולמרות הכול, וחרף הקשיים, ביועצות עדיין פועמת האהבה למקצוע: "אני אוהבת את תחושת המשמעות והסיפוק, את האור בעיניים של התלמידים אחרי שעזרתי להם, ואת תחושת הביטחון של המורים שיודעים שאני מלווה אותם בדרך", אומרת נמן, "בשנים האחרונות, בשל תנאי העבודה הבלתי-אפשריים, לא מעט יועצות עזבו את המקצוע, וזה עצוב. במקומן, במקרה הטוב, נכנסות יועצות חדשות ללא ניסיון, ובמקרה הגרוע אין יועצת. יש היום בתי ספר שבהם אין יועצת כלל, או שיש יועצת אחת על 1,000 תלמידים. אין ספק שבמצב הנוכחי המפסידים הגדולים הם כמובן התלמידים, והצוותים החינוכיים".
וחליפה יונס מסכמת: "אין ספק שצריך לעשות שינוי מיידי במצב, בעיקר לאור העובדה שבעולם המשתנה של היום בניית חוסן נפשי ופניות רגשית של התלמידים הן הבסיס לכל. הפניות הרגשית והנפשית חשובה יותר מלימוד חשבון, עברית או אנגלית או מציון זה או אחר - וזה בדיוק התפקיד שלנו".
