מעולם לא הייתי אימא שקוברת את הראש שלה בחול. קראתי את כל המאמרים, שמעתי את כל אנשי המקצוע, אני מבינה את האתגרים המשפחתיים שמחכים לנו ברגע שהילדים שלי יקבלו טלפונים, ואני מבינה את סל הכלים שעומד לרשותי כדי להתמודד עם הסוגיה הבלתי נמנעת הזאת, בסופו של דבר. ועדיין, כשמגיע הרגע שבו לרוב החברות של הבנות שלי בכיתה ג' יש טלפונים - אני מוצאת את עצמי מבוהלת.
אני חושבת שככל שהילדים שלנו גדלים, יש בחיים שלהם יותר "נקודות עיוורות", כלומר יותר מקומות שבהם אין לי באמת אפשרות לדעת מה קורה איתם. זה מתחיל כשאנחנו משאירים אותם עם מטפלת לכמה שעות, ממשיך כשהם נכנסים לגן, סביב גיל שבע הם כבר נשארים בחוגים וימי הולדת בלעדינו, ולקראת גיל תשע הם מתחילים ללכת ברגל מבית הספר ולחצות כביש! (שמישהו יחזיק אותי אני מתעלפת).
קראו עוד:
בנקודות האלה מצופה ממני לסמוך על פתיחות הקשר ביננו ועל האינטואיציה ההורית שלי, ולשחרר, אבל במידה. לאפשר עצמאות ולתת להן הרגשה שאני סומכת עליהן, אבל גם להיות בשליטה ולהוריד אפליקציה שעוזרת לי לשלוט מרחוק בטלפון ולדעת בדיוק כמה זמן הן מבלות בכל אחת. לסמוך על שיקול הדעת שלהן שיעזור להם להבדיל בין טוב ורע, אבל לא לשכוח שיש לי חובה לעבור כל יום על כל שיחות הוואטסאפ ולראות שלא קורה שם משהו חריג.
אז למה בכלל צריך לתת להם טלפון? הרי יש לי כבר פתרון שמאפשר לנו להתקשר זו לזו בעת הצורך: יש להן שעון-טלפון כבר מכיתה ב'. אז למה בכל זאת טלפון? הו, שלום לך FOMO, כלומר fear of missing out, גם של הילדים וגם שלי.
כשאני רואה בקבוצה של ההורים בכיתה הודעה שאומרת שיש קבוצת וואטסאפ של כל ילדי הכיתה שיש להם טלפון, ושכדאי לשים לב מה קורה שם, לי, כאימא שעוד לא נתנה טלפון ונשבעה לחכות עד יום הולדת תשע בעוד חצי שנה כדי לתת אותו, עולה הדופק. כל הסרטים שלי צפים, כל האתגרים החברתיים שחוויתי מושלכים עליהן. אגב, אני חוויתי אותם בגיל הרבה יותר מבוגר, בחטיבת הביניים, בתקופה שבה לא היו בכלל טלפונים ניידים. כן, אני דינוזאור.
קרן איתןצילום: סלי בן אריהסך כל הפחדים שלי, שהילדות שלי יחוו דחייה, נכנסו בתוך הודעה פשוטה שאומרת: "יש סצנה חברתית שמתרחשת בכיתה של הבת שלך, והיא לא חלק ממנה". עכשיו בואו, הם בני שמונה. חלקם לא לגמרי סגורים עדיין על איך קוראים בלי ניקוד, אבל בעולם של הקלטות קוליות ואפשרות להקים קבוצת וואטסאפ סגורה של בנות הכיתה, כשהבת שלי לא שם (ולא סתם היא לא שם, היא לא שם בגללי) - פה צף האתגר. זה המבחן האמיתי שלי.
לשמור על ערוץ פתוח
אני חייבת לציין שאולי משום שהילדות שלי הן בכורות ואולי קצת תמימות, הסיבה שהן מבקשות ממני היום טלפון זה כי בא להן בעיקר לצלם ולראות סרטונים. סוגיית הוואטסאפ בכלל לא עלתה מהן. אז או שזה אישיו שקורה והן לא מודעות אליו, או שזה אישיו שקורה רק בראש שלי ואני משליכה אותו עליהן וממציאה להן אתגרים. לא ברור מה נכון. ושימו לב שלא התמקדתי פה באתגרים ובסכנות המובנים מאליהם שהטלפון מביא איתו. כן, הסכנות שם והן יהיו שם עכשיו בגיל שמונה, והן יישארו שם גם כשהבנות שלי יהיו בנות 12, ועדיין אני אצטרך לפקח ולהישאר עם היד על הדופק ובעיקר, אני חושבת, לשמור על ערוץ מספיק יציב פתוח וכנה איתן, כדי שהן ירגישו בנוח לספר לי הכול ולהתייעץ איתי כשמשהו נראה להן לא 100%.
מה שמאתגר במיוחד בטקטיקה הזאת, אגב, זה איך להגיב כשהן עושות משהו לא תקין. צריך להגיב באופן מתון, לא לתת להן בראש ולרוץ לעונשים, נכון? כי אז אני אצור הרתעה שיכולה לגרום להן לפחד לספר לי אם הן תיכנסנה לצרה. הרעיון הוא להציב גבולות נכונים בין מותר לאסור בלי ליצור רתיעה מלספר לי כשהן עשו משהו לא טוב. כן כן, כל "הווג'ראס" הזה מחכה לי בעשור הקרוב. להיות שלווה מול מתבגרת חצופה ומגלגלת עיניים, כדי שאם היא תתחיל להתכתב עם סוטה מין היא תרגיש בנוח להגיד לי את זה בלי שאעוף עליה ב-200 קמ"ש. בהצלחה לנו מה שנקרא.
אבל נכון לעכשיו, שנייה לפני שאני קופצת איתן לבריכה המלחיצה הזאת, אני רק יודעת שמצד אחד אני רוצה לדחות את הקץ כמה שאפשר, ומצד שני אני לא רוצה לפגוע חברתית בבנות שלי בגלל עקרונות והבטחות שהצבתי לעצמי. ולא בטוח שהעקרונות שלי הם הכי מעודכנים ורלוונטיים לילדים בני שמונה בשנת 2022.
