מיזם ייחודי, העונה לשם "פתקים של חמלה" הפך במהירות לוויראלי, ומהרשת עבר למרחב הפיזי. הפתקים האלה נמצאים כמעט בכל עיר, כשהם תלויים על לוחות מודעות, עצים, גני משחקים, מרכזי קניות ועוד. הם מציעים לנו משפטים של נחמה, אותם אפשר פשוט לתלוש ולקחת הביתה.
את הרעיון הגתה מעין ברג'יק, אמא לשניים (9,7) יוצרת תוכן, סטוריטלרית ומעצבת מצגות, יוצרת המותג #אתבסדר: "הרעיון למיזם עלה בזמן הקורונה", מספרת ברג'יק, "זו הייתי תקופה שבה הייתי בנקודה חשוכה בחיי. הקורונה הצליחה לשבור אותי בכל מובן אפשרי, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בהיבט ההורי. עבודת 'החוץ' פתאום התערבבה עם עבודת ה'אימהות.
"מהר מאוד מצאתי את עצמי סגורה לבד בבית עם הילדים, בדומה לאימהות רבות, מאכילה, מבדרת, מלמדת, מגשרת, מפעילה, מקריאה, מנחמת, ועוד. ככל שהזמן עבר כך הרגשתי שאני לא מצליחה למצוא את האיזון, שאני כבר לא יודעת מי אני בכלל, מה אני אוהבת? מה משמח אותי, מה מעניין אותי? הצטמצמתי לכדי איזו דמות עייפה ואפורה, שרק מנסה לשרוד את היום.
"הרגשתי שאני חייבת איזו נקודה של אור בתוך החושך הזה, שמישהי תגיד לי שאני בסדר בתוך מציאות שהיא ממש לא בסדר. מישהי שתגיד לי שיש עוד אופק, שמותר לי להרגיש את מה שאני מרגישה. כתבתי לעצמי פתקים חומלים, ממש כמו פתק 'אישור מאמא', וידעתי שאני לא לבד, שיש הרבה אימהות ונשים שמרגישות אבודות בדיוק כמוני, וזקוקות לאיזו קרן קטנה של אור".
תקופת הקורונה חלפה ואז פרצה המלחמה: "הגיע 7 באוקטובר, ונדמה שלא ידעתי בכלל חושך מהו", מספרת ברג'יק, "הכול נעצר, ואני פשוט קפאתי. פתאום, אותה תחושת חוסר משמעות נוראית בעטה שוב בדלת, והפעם בכל הכוח. אני חושבת שאין בית בישראל שהכאב פסח עליו. באופן אישי ניסיתי, ואני עדיין מנסה, שלא לשקוע, לא להגיע שוב לתהומות עבר. אני מנסה למלא את החלל שנוצר בדברים קטנים שמטעינים אותי.
"לצערנו, אין שום מדריך שיכול להסביר איך להיות אימא במציאות שכזו. אין מדריך שמסביר לך איך להתמודד עם אובדן תחושת ביטחון כוללת, איך להכיל את העובדה שיש חטופים וחטופות, ביניהם כל כך הרבה ילדים, שנמצאים אי שם מתחת לאדמה. גם אין מדריך לילדים שמסביר למה אימא שלהם כל כך עצובה וחרדה ומי הם כל הנשים והגברים בפוסטרים".
ובכל הכאוס הזה נזכרה ברג'יק ברעיון הפתקים: " יצרתי גרסה חדשה המיועדת למלחמה – פתקים של חמלה לכל מי שצריכה, והעליתי אותם לעמוד האינסטגרם. בלילה כתבה לי עוקבת, ושאלה אם היא יכולה להדפיס את המשפטים על גלויות, ולחלק לאימהות ולנשים בסביבתה. היא סיפרה שהיא לא מפסיקה לפגוש נשים שלא מוצאות את עצמן בימים הנוראיים האלה, לא מסוגלות לעשות כלום כל היום, ומלקות את עצמן. ובמילותיה מצאתי את עצמי".
מדוע דווקא פתקים שאפשר לתלוש, ולא כל דבר אחר ?
"הדימוי שבחרתי בפוסט הוא של הפתקים הנתלשים, וזה היה נראה לי אך הולם שכך גם תהיה הגרסה להדפסה. מבחינתי אם המילים יוצאות מהמרחב הדיגיטלי, היה חשוב לי שיצאו למרחב הציבורי, שיוכלו לפגוש כמה שיותר עיניים. הרגשתי שאפילו שמדובר במדיום 'של פעם', הוא הכי מדויק לפתקים. מצד אחד יש את מי שתולה פיזית את הפתקים, שרוצה להציע משהו לעוברים והשבים, ומצד שני יש את מי שרואה אותם ויכולה לתלוש לעצמה פתק. ההצעה שלי היא פשוט חמלה. אני מציעה חמלה, לכל מי שצריכה, ובימים האלה, לא מעט מאיתנו צריכות. הפשטות של הרעיון היא גם מה שגרמה לו לעבוד: קובץ שבו תלויים פתקים שכל אחת יכולה להדפיס בבית, לגזור ולצאת ולתלות, עליהם כתובים משפטים מנחמים, כגון: 'את עושה הכי טוב שאת יכולה כרגע', 'זה בסדר לפחד כל הזמן' ועוד.
היוזמה הצליחה.
"כן, לדעתי כבר הופצו מאות אלפי פתקים. זה רץ בסושיאל, ובקבוצות פייסבוק ובהודעות וואטסאפ. היו מאות הורדות של הקובץ והשלטים נתלו בכל מקום בארץ, מצפון ועד דרום, בגינות שעשועים, בכניסות לבניינים, בבתי חולים, בבתי ספר וסתם ככה על ספסלים ברחוב. מועצות אזוריות וארגונים ביקשו אישור להוסיף את הלוגו שלהן ולהפיץ אצלן, ואני לא מפסיקה לקבל תגובות".
ומבחינתה יש פה רווח רגשי כפול, כזה שעובר הלאה: "נקודת המוצא שלי הייתה חוסר משמעות, ומעצם התלייה הצלחתי להחזיר אלי קצת תחושת משמעות", היא אומרת, "אני עושה משהו משמעותי, אני מסייעת לאחרות להרגיש נורמליות בתוך הלא נורמלי, ומעבירה את זה הלאה. ברגע שמישהי תולשת פתק, או נתקלת ברעיון ומחליטה להפיץ, גם היא מחזירה לעצמה קצת משמעות. התחושה הזו שאת תולה דף עם פתקים ברחוב או בבניין שלך ואז יום למחרת את רואה שנתלשו ממנו כמה פתקים היא מאוד מרגשת".
