ההחלטה לנסות ולשחות כנגד הזרם בטיול השנתי שלנו לא הייתה קלה: כמה מנותק אתה צריך להיות בשביל להודיע לתלמידים שלך (כיתה ו') שאת כל היום בטיול השנתי שלהם הם הולכים לעבור ללא סמארטפונים עד שנגיע לחדרים?
במציאות של ילדי דור ה-Z שנושמים את הטלפון הנייד שמחובר להם כמו אינפוזיה לוורידים, בטח במצב הביטחוני העכשווי, השפיות שלך יכולה בקלות לעמוד למבחן אם אתה חושב שההחלטה הזו תלך לך בקלות. ועוד לא דיברנו בכלל על גזרת ההורים המודאגים.
ובכל זאת ולמרות הכול הלכנו על זה, והחלטנו שעד לחדרים אין טלפונים ניידים ויהי מה. התלמידים לא ממש הבינו אותי. טיול בלי סמארטפונים? ולנשום עדיין מותר? ואיך נצלם את הנוף? נו, המורה, אתה בטח מסתלבט עלינו, חוץ מזה, מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות בכל השעות האלה באוטובוס? לדבר עם החברים שלנו? איזה משעמם זה, מה אנחנו בעונש? עשינו רע למישהו? מים מותר לנו?
אבל אנחנו בשלנו. אין טלפונים כל הטיול, עד שמגיעים לחדרים, ואתם מוזמנים להתרגל לרעיון. ואז הגיעה שיחת טלפון מאחד ההורים: "תגידו, שמעתי שאין סמארטפונים, זה נכון?", "כן, זה נכון", עניתי. "ואם אני ארצה להתקשר לילד שלי. ואם הוא ירצה להתקשר אליי?", שאל האבא, אז עניתי: "אתה מוזמן לעשות זאת דרכי, וגם הוא מוזמן לקבל את המכשיר שלי ולדבר איתך". "ככה?" הוא שאל, "זה לא יפריע לך?", להפך", עניתי, "אתה מוזמן לנסות אותי".
"משקפיים של מורה" - טורים נוספים:
במהלך הטיול לא היה תלמיד אחד שביקש לדבר עם ההורה שלו. לא היה הורה אחד שביקש לדבר עם הילד שלו. רק קיבלתי כמה הודעות אחרי שצילמתי את כל הכיתה, מכמה הורים מודאגים ששאלו אותי אם הכול בסדר, כי הם לא ראו את הילדים שלהם בתמונה. נראה לי סביר בהחלט.
הטיול התחיל, יצאנו לדרך. התלמידים גילו אחד את השני והחלו לדבר ולשחק 'ארץ עיר' והיה להם כיף. אחרי חצי שעה כזאת, לא שמעתי ולו תלונה או בקשה להשתמש בטלפון הנייד. לא אשקר לכם, היו לי בלב ספקות כבדים מאוד אם באמת נוכל לעמוד בזה. האם התלמידים שלי יוכלו להסתגל לרעיון המהפכני של טיול ללא סמארטפון?
"טוב לדעת שעוד יש זמנים בהם אפשר פשוט ליהנות מהשקיעה והזריחה. ממש כמו שנהנינו פעם, לפני שהסמארטפון השתלט לנו על החיים וגרם לנו לחשוב שלא נוכל בלעדיו"
אבל הם, כמו גדולים, פשוט הראו לי וקודם כל לעצמם שאין דבר כזה שאין דבר כזה. כשהגענו לחדרים והם היו יכולים כבר להשתמש בטלפונים, חשבתי שאני אראה התנפלות המונית על המכשירים, אבל מהר מאוד הבנתי שהיה להם סדר עדיפויות שונה לגמרי.
קודם כל הם נכנסו לחדרים, אחר כך דיברו ושיחקו עוד קצת ביניהם, בסוף אכלו ואז, רק אז, הם התפנו להסתכל ולבדוק את המכשירים שלהם. רגע השיא של הטיול היה כשתלמיד ניגש אליי ואמר לי: "פייר המורה, שיחקתם אותה עם ההחלטה הזאת. לא האמנתי שאוכל ליהנות ככה".
מה למדתי מהחוויה הזו? שאם באמת מאמינים בתלמידים, ביכולות שלהם, בסקרנות הטבעית שלהם, באינטראקציה הישירה ביניהם, אין שום סיבה שהם לא יוכלו להוכיח את מה שהם כבר הספיקו עם הזמן לשכוח: הסמארטפון כאן בשביל להישאר. ועם זאת, כשמעמידים מולו אלטרנטיבה מלאת חוויות וריגושים המתפרצים מהיופי הטבעי והבראשיתי של הבריאה, מסיפורים, חוויות וצי'זבטים מסביב למדורה, השליטה שוב חוזרת לאדם. וגם לתלמידים שלי - לאישיות שלהם, לרצון שלהם להוכיח לעצמם שהם עדיין לא איבדו את השליטה על החיים שלהם.
והבשורה הזו כל כך משמחת וחשובה, כי טוב לדעת שעוד יש זמנים בהם אפשר פשוט ליהנות מהשקיעה והזריחה. ממש כמו שנהנינו פעם, לפני שהסמארטפון השתלט לנו על החיים וגרם לנו לחשוב שלא נוכל בלעדיו.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
