לא הייתם נותנים שיאיימו עליכם או על הילדים שלכם, ולא הייתם רוצים שהילדים שלכם יאיימו על אחרים. אז למה בכל זאת אנחנו עושים את זה?
הורים נוטים להשתמש באיומים כטכניקת הורות מתוך תחושת חוסר אונים ותסכול, כשהם מתמודדים עם מצב מאתגר וחושבים שהם מיצו אסטרטגיות אחרות ללא הצלחה. ברגעים כאלה השימוש באיומים מופיע כדרך, מיידית ויעילה לכאורה, להשיג ציות או שינוי התנהגות. יתרה מכך, הורים עשויים להאמין באמת ובתמים שהשימוש באיומים הוא לטובת ילדם. הם סבורים שהאיום מהווה אמצעי להחדרת משמעת, לקידום התנהגות טובה או למניעת קבלת החלטות שגויה ומזיקה של הילד. הכוונה הבסיסית היא לרוב חיובית, כאשר הורים שואפים לכוון את ילדיהם להצלחה ולהגן עליהם מפני תוצאות שליליות, תוך אמונה שעל ידי יצירת השלכות ברורות לפעולות לא רצויות, הם מלמדים את ילדיהם שיעורי חיים חשובים.
עם זאת, למרות הכוונות החיוביות, שימוש בשפה מאיימת כלפי הילדים עלול להוביל לפחד וחוסר אמון בין ההורה לילד ואף לערער את מערכת היחסים.
סגנונות הורות
שימוש באיומים, בין אם הם אמיתיים ובין אם נתפסים כאיומים, יכול להשפיע באופן משמעותי על התפתחות הילד, הן באופן מיידי והן לטווח הארוך. וונג והנטיג'ס מאוניברסיטת פיטסבורג חקרו במשך כמעט עשור את ההשלכות שיש לאיומים על ילדים. ב-2017 פורסמו הממצאים והם מצביעים על כך שילדים הנתונים לשיטות משמעת מחמירות, הכוללות לא רק התעללות פיזית או מילולית אלא גם הטלת לחצים אקדמיים ושימוש בהפחדה ואיומים כדי לאכוף ציות, נוטים יותר להתנתק מעיסוקים אקדמיים, להפגין התנהגות פזיזה ולפתח מיומנויות חברתיות אגרסיביות.
איומים שייכים למאפיינים של הורות בסגנון סמכותני שבה מתקיימת תקשורת חד-כיוונית: ההורה קובע חוקים קפדניים שהילד חייב לציית להם, ללא מקום למשא ומתן ובדרך כלל גם ללא הסבר של החוקים. הציפייה מהילד היא לעמוד בחוקים הללו ללא טעויות, וטעויות בדרך כלל מובילות לעונש.
ילדים שגדלו בהורות סמכותנית לרוב יהיו הכי ממושמעים כשהם בעונש (בחדר למשל) - כנועים עקב ההשלכות של התנהגותם הלא הולמת. סגנון חינוך זה עלול להוביל את הילדים להיות תקיפים ברמה גבוהה ועם זאת ביישנים, בעלי מיומנויות חברתיות נמוכות ונעדרי מסוגלות לקבל החלטות.
לעומת זאת, הורים בסגנון סמכותי מפתחים קשר קרוב ומטפח עם ילדיהם. הם קובעים כללים ברורים ומסבירים את הנימוקים מאחורי ההחלטות והפעולות שלהם. שיטות המשמעת משמשות תמיכה ולא עונש, והילדים מעורבים בהגדרת המטרות והציפיות. ישנה תקשורת מכבדת בין ההורים לילדים, מה שמוביל לתוצאות חיוביות הן מבחינה בריאותית והן מבחינה חברתית.
ההבדל העיקרי בין שני הסגנונות הוא שבסגנון הסמכותני איום הוא כלי לגיטימי לחינוך המניב תוצאות מיידיות ברמה גבוהה של התאמת ההתנהגות, ואילו בסגנון הסמכותי איום הוא לא לגיטימי כיוון שהתאמת ההתנהגות מגיעה ממקום של הבנת הסיטואציה והבנת הקשר בין מעשים והשלכות.
איפה זה פוגש אותי?
לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו "נגמר לנו". אנחנו מגיעים למצבי שיא שבהם התסכול עולה על כל דמיון ואנחנו לא מצליחים להניע את הילד לפעולה. זה קורה כשאנחנו ממהרים, עצבניים או פשוט מתוסכלים כי כלום "לא עובד". ואז, רק אז, יוצאים לנו משפטים כמו: "אין יותר טלפון כל השבוע" או "אם את לא הולכת להתקלח עכשיו, מחר את לא הולכת לחברה" או "אני סופר עד....". מה?? זה הייתי אני ההורה שאמר את זה?
4 צפייה בגלריה
''אם את לא נכנסת עכשיו להתקלח, את לא הולכת מחר לחברה''. איומי סרק
(צילום: Shutterstock)
אנחנו מאיימים על הילדים שלנו מתוך כוונה טובה, להניע אותם לפעולה שתטיב עימם, אבל כשאנחנו מגיעים לשימוש באיומים, אנחנו בעצם מפעילים את הכוח שלנו. אנחנו פועלים מתוך מוטיבציה חיצונית אצלנו שמעוררת הנעה לפעולה מתוך מוטיבציה חיצונית אצל הילד. והרי זה לא מה שאנחנו באמת רוצים. אנחנו רוצים להניע ילדים מתוך מוטיבציה פנימית, כך שהם יהיו מודעים להשלכות של ההתנהגות שלהם ולא יפעלו מתוך פחד.
כשההורה מגיע למצב של איבוד שליטה ומאיים, משהו בגבולות שלו מול עצמו נפגע. לכולנו יש ערכים שמובילים אותנו בהורות שלנו, יש לנו תוכנית ממש טובה שהגענו איתה מהבית לאיך אנחנו רוצים לגדל את הילדים, איזו אווירה אנחנו רוצים שתהיה בבית, ואיפה אנחנו שמים גבולות בבית. כשה"אני מאמין" שלנו מתערער, הגבולות שלנו נדרסים ואז אנחנו מאבדים שליטה. איבוד השליטה מביא אותנו לשלוף את הדבר הכי זמין והכי מהיר לטפל בכאב אובדן השליטה על הגבולות שלנו.
איפה זה פוגש את הילד?
איומים עלולים לערער באופן משמעותי את תחושת הביטחון של הילד ואף להוביל לתחושת חרדה. הילד לומד להתנהג בכניעה אל מול אותם איומים, מבלי ללמוד התנהגות מתאימה ומקדמת. הילד נותר חלש כאשר מופעל עליו כוח ואינו עצמאי מספיק ליזום התנהגויות בעצמו או לגבש זהות עצמית. ומה עם מערכת היחסים? היא כמובן נפגעת, גישת העימותים גורמת לסביבה מתוחה שמאופיינת בהכנעה ותקשורת מוגבלת.
ומה לגבי איומי הסרק? האם באמת אותה ילדה שלא הלכה להתקלח, גם לא הלכה לחברה שלה למחרת? כנראה בכל זאת הלכה. איומי סרק אולי משיגים תוצאה רצויה באותו הרגע, אבל עדיין משפיעים על היחסים בצורה דומה: הם מכניעים את הילד. בנוסף, הם גם פוגעים ביחסי האמון ובסמכות ההורית ומן הסתם, מייתרים את כלי האיומים - כי מתישהו הילדים יפסיקו להאמין לאיומים האלה שלא מתממשים לעולם.
אז מה כן?
הילדים שלנו רוצים לשתף פעולה, הם רוצים להתנהג בצורה שמקובלת עלינו כדי למלא אחר הצרכים שלהם אבל הם לא תמיד יודעים איך. השאיפה היא לעזור לילד לנווט שינוי התנהגותי באופן שמחזק את תחושת היכולת והערך העצמי שלו על ידי הרחבת היריעה בסגנונות התנהגות שונים. בדיוק כפי שתייר במדינה זרה נאבק לתקשר את צרכיו מבלי לדעת את השפה המקומית, ילדים רוצים לעיתים קרובות לשתף פעולה ולהתנהג בצורה טובה, אך עשויים להיות חסרי כלים או הבנה לעשות זאת ביעילות. כהורים, תפקידנו דומה לזה של מדריך הטיולים - עלינו לספק הדרכה, ללמד התנהגויות מתאימות ולהציע אסטרטגיות שבהן ילדים יכולים להשתמש כדי לבטא את הצרכים והרצונות שלהם ביעילות.
כמובן, ילד צריך גבולות אבל חשוב להבין שאופן הצבתם חשובה לא פחות, ה''איך'' לא פחות חשוב מה''מה''. כדי לטפח התנהגות חיובית ושיתוף פעולה אצל ילדים, חיוני להשתמש בשילוב של הבנה, עידוד והדרכה.
הבנה תתבצע על ידי הכרה ברגשות הילדים ובאתגרים העומדים בפניהם. כך אנחנו יוצרים סביבה תומכת המפחיתה את ההתנגדות לשינוי. בנוסף, נחבור למציאת פתרונות משותפים עבור סיטואציות צפויות ולא צפויות. עידוד יתבצע על ידי חיזוק ההתנהגות הרצויה והעצמת הילדים על מאמץ והשקעה. המוטיבציה שלהם לשנות התנהגות תגיע ממוטיבציה פנימית שהם מוערכים ומוכרים על המאמץ שלהם. הדרכה תתבצע על ידי החדרת תחושת בעלות של ההורה לילד על ההתנהגות שאותה אנחנו רוצים לעודד, שתקדם את האוטונומיה שלו ואת לקיחת האחריות. אפשר ורצוי לתת דוגמה להתנהגות הרצויה על עצמנו: למשל, אנחנו יכולים לשתף את הילד שלנו שלמרות שאין לנו סבלנות ואנחנו עייפים, אנחנו עדיין מחכים בתור. כשהילד ילמד את הדרכים השונות של ההורים להתמודד עם תסכולים, זה יעזור לו ללמוד להרחיב את היכולות שלו בעצמו. הדרכה תכלול גם למידה של התנהגויות אלטרנטיביות וגם השלכות שיש להתנהגויות מסוימות.
ברגע שאנחנו נדע לעצור לפני הטלת האיומים והתנאים, המפתח נמצא אצלנו. בדיוק כפי שאנחנו מרחיבים לילדים את האפשרויות להתנהגויות נוספות, אנחנו מרחיבים אותן גם לעצמנו. האחריות לשנות את הסיטואציה - בפעם הבאה במקום להגיד "אם אתה לא בא עכשיו, אני הולך", נסו להגיד "אני מבין שקשה לך ללכת עכשיו כי כיף לך, אבל עכשיו הגיע הזמן ללכת. אולי תרצה שבדרך הביתה תבחר שיר ונשיר אותו ביחד?". ככה הפכנו את האיום המפחיד להזדמנות פז לקשר חיובי שבו ההורה גם מציב גבולות, גם מכיר ומבין את הילד וגם מציע תמיכה.
זכרו, שמירה על עקביות מספקת מסגרת אמינה שבתוכה ילדים יכולים ללמוד ולהתנסות. שינוי וצמיחה הוא מסע מתמשך ולא "פתרון קסם". אלו מיומנויות עבורם לחיים האמיתיים. ברגע שנהיה מספיק בטוחים בדרך שלנו כהורים ונישאר עקביים, השינוי יוטמע לטווח הארוך וישמור על החשוב לנו מכל - יחסינו עם הילדים.
עדי אלוף היא אימא, מדריכת הורים, יועצת אישית, יועצת ארגונית ומגשרת
