האזינו: פרק 1 - "חבורה לא סודית"
(הקלטה ועריכה: דולב אזולאי, אולפני "עברית" מקריאות: אילה דקל ושירלי צפת דוידאי, מחברות הספר)
שודד וחכם נכנסו לנהר
ביום שני חיכיתי לאימא מחוץ לבית הספר. הדבקתי על הפנים שלי חיוך גדול ומזויף, כדי שהיא לא תשאל איך היה ולא תגלה מה קרה. חייכתי את החיוך הכי הכי גדול שלי ורק סיפרתי כמה טוב ונעים היה לי בהפסקה, אבל בראש שלי התרוצצו המחשבות. נזכרתי איך בהפסקה, כשעשו ״כוחות״ לכדורגל, גיא בכלל לא בחר בי, ואפילו כשממש ביקשתי ורציתי, הוא בחר דווקא בעידו.
גיא ואני חברים כבר מגיל שלוש ותמיד אנחנו משחקים יחד. לא הבנתי מה קרה, אבל התאפקתי. שיחקתי בקבוצה היריבה והפסדנו.
"למה לא בחרת בי?" הטחתי בגיא בכעס בסוף ההפסקה.
"עומר, הפעם רציתי לנצח", ענה גיא בלי להתנצל. ״במשחק הקודם היית שוער גרוע. עידו שחקן טוב יותר. אתמול בחוג ראיתי את המהלכים המעולים שלו, וחוץ מזה שנינו בחוג כדורגל, שנינו משקיעים בזה, אנחנו רואים את כל המשחקים ואוספים את הקלפים. אתה מעדיף להיות בחוג תיאטרון. עידו ואני בכלל לא אוהבים תיאטרון. אתה לא מתאים לחבורה שלנו".
"איזו חבורה?" נבהלתי. חשבתי שכבר יש לנו חבורה, חבורת הבלשים, שאני וגיא הקמנו כשעוד היינו בכיתה א׳. מישהו היה משאיר קקי של כלב מחוץ לבניין שלי בקביעות, ואחרי ארבע פעמים לפחות שדרכתי על הקקי, החלטתי שאני פשוט חייב לגלות מי זה, והקמנו את חבורת הבלשים כדי לעלות על עקבותיו.
"זאת חבורה חדשה שהקמנו", גיא הסביר בהתנשאות, "חבורת ה'מִחוץ".
"מחוץ לְמה?" כל המחשבות כבר התבלבלו לי בראש.
"חבורת ׳מחוץ לשיעור׳. פשוט מצאנו את עצמנו הרבה במסדרון אחרי שסילקו אותנו מהכיתה וגילינו שאפשר לעשות מזה כיף ממש. אתה בחבורת ה'בִּפְנים' עומר, בילדים המצטיינים. אני לא שייך להם. אנחנו פשוט לא מתאימים לאותה חבורה.״ הוא בעט בכדור שלו ונכנס לכיתה.
בשיעור ביקשתי מהמורה אלון שיעביר אותי מקום. "קרה משהו?" הוא שאל מיד. הוא בטח זכר שאני זה שביקשתי (ואפילו קצת דרשתי) לשבת ליד גיא. המורה אלון הוא מסוג המורים שתמיד שמים לב אם ילד בכיתה עצוב או אם קרה לו משהו רע. "אני רוצה לעבור מקום", אמרתי שוב בלי להסביר ודאגתי שהקול שלי יישמע נחוש מספיק.
בלי לשאול שאלות מיותרות הוא העביר אותי לשבת ליד רונה ואת עידו העביר ליד גיא. וזהו. לא הסתכלתי יותר לכיוון של גיא כל היום. הוא בכלל לא שווה שאני אבזבז עליו את הזמן שלי. גם אם יבקש סליחה בעוד שנה אני לא אסלח לו, אני תמיד אזכור שהוא חבר כזה שלא כדאי לסמוך עליו. אפילו שבהפסקה השנייה הוא ביקש ממני סליחה והסכים להיות חבר שלי אפילו שאני מחבורת ה"בִּפְנים", לא הסכמתי לסלוח לו.
קראו עוד:
בערב לפני השינה אימא התיישבה לידי. "אני אנחש ניחוש ואתה תגיד לי אם ניחשתי נכון", היא הציעה. הנהנתי בלי חשק.
"אני מנחשת", אמרה, "שהיום בבית הספר קרה לך מקרה לא נעים". לא אמרתי כלום, והיא פשוט המשיכה לדבר. "ואני מנחשת שאתה בכלל לא רוצה לספר".
"נכון!" שילבתי את הידיים והרמתי את הראש בהתנגדות.
אבל אימא התעלמה מהמחאה הקטנה שלי והמשיכה: "יש לנו בבית את התלמוד, שהוא ספר עתיק שנכתב לפני יותר מ-1,000 שנים ויש בו סיפורים שמתאימים בדיוק למקרים כאלה. אז עומר, אולי נקרא יחד סיפור מהספר העתיק שלנו?" לא הבנתי איך ספר עתיק שנכתב לפני שבכלל המציאו את בתי הספר או את הכדורגל יכול להיות קשור לריב שלי ושל גיא, אבל מפני שהייתי קצת סקרן, הסכמתי לנסות.
לאימא שלי יש חוש מיוחד לסיפורים. העיניים שלה נדלקות בכל פעם שהיא רק מתחילה לחשוב על סיפורים. אפילו את ״הארי פוטר״ היא יודעת בעל פה. יש לה כוח-על שבזכותו היא יכולה ממש לבלוע מילים לתוך הגוף ולהוציא אותן החוצה בדיוק ברגע המתאים. פעם כשהייתי רק בן חמש הלכתי מסלול שלם של עשרה קילומטרים רק כי הסיפור שלה לא נגמר. ילדים גדולים יותר הלכו את המסלול וצנחו על האדמה באמצע ההליכה מרוב עייפות, ורק אני המשכתי ללכת ולהאזין לסיפור, והרגליים שלי פשוט הלכו מעצמן.
"רק תגיד לי", היא שאלה, "איזה סוג של סיפור לחפש?"
"סיפור על שני חברים טובים שכל אחד מהם אוהב משהו אחר", עניתי בשקט.
"יש לי סיפור שמתאים בדיוק. הוא קצת שמח וקצת עצוב, ויש בו שני חברים מאוד-מאוד טובים וריב אחד גדול. מוכן לשמוע?"
"מתאים", נדרכתי. ואימא שלפה את הספר, נשפה קלות על הכריכה כדי להעיף ממנו את האבק והתחילה לספר:
הייתה זו שעת צהריים ביום קיץ חם, יוחנן ישב ולימד בבית המדרש בטבריה. סביבו תלמידים רבים, שקטים, דרוכים, מקשיבים בקשב רב לכל מילה היוצאת מפיו. אבל ליוחנן כבר נמאס. אפילו אם הוא יגיד סתם "פשטרקברקשדג", או איזה קשקוש אחר, הם בטח יהנהנו ויגידו, ״אוהו, איזו חוכמה, איך לא חשבנו על זה קודם.״ הוא היה המורה הנערץ עליהם, האיש החכם ביותר בסביבה, והוא היה בודד.
הוא הכיר את בית המדרש מאז שהוא זוכר את עצמו. אבא ואימא לא היו לו. בית המדרש היה הבית היחיד שהכיר מאז ומעולם. אבל היום הוא רק רצה להיות איש רגיל, פשוט, כזה שיכול לחיות את חייו בלי שכולם יסתכלו עליו. הוא לא היה יכול לפסוע בבית המדרש שני צעדים בלי שמישהו ירדוף אחריו עם שאלה או ינסה להרשים אותו עם איזה סיפור חדש.
יוחנן ישב מול התלמידים ובראשו צצה מחשבה מטופשת. נראה אם הם יצליחו להגיד לי שאני מדבר שטויות או ימשיכו להנהן בכבוד בלי לחשוב, הרהר, ובלי לחשוב יותר מדי עטה על פניו את ההבעה הרצינית ביותר שלו והכריז בהתלהבות: "אני חושב שמהיום כל אחד שנכנס בבוקר לבית המדרש צריך קודם כול לעשות עמידת ראש כדי לגרום לכל המחשבות להתעורר ורק אז להתיישב ללמוד".
הוא הביט סביב וחיכה לתגובות ואז, בלי לומר מילה קמו כל התלמידים מהכיסאות וניסו לעמוד על הראש. יוחנן ראה את הרגליים שלהם עולות ויורדות ואת הפנים שלהם מאדימות מרוב מאמץ, והחליט שאין ברירה, הוא צריך קצת להתרחק מהם ולגלות את העולם שבחוץ. בלי להיפרד מאף אחד הוא קם בשקט ממקומו, פתח את הדלת ויצא החוצה.
הוא צעד בדרך, התרחק מהעיר, חיפש מקומות חדשים ומסעירים עד שרגליו נשאו אותו אל נהר הירדן. אין כמו טבילה נעימה במים הקרירים, הרהר בלבו ומיד פשט את בגדיו ונכנס למים.
יוחנן נהנה להרגיש את המים עוטפים את גופו ומלטפים את פניו ברוך. בהמשך, הרחק ממנו, ראה עוד מתרחצים ומתרחצות, שהסתכלו עליו מדי פעם והתלחשו ביניהם. יוחנן ידע שהוא איש יפה תואר ונהנה מהמבטים.
לפתע נשמעו מרחוק קולות של שיירה מתקרבת. מיד היה ברור שמשהו אינו רגיל. כל המתרחצים נראו נרעשים, וכולם אספו את בגדיהם וברחו. יוחנן הרים את ראשו וזיהה את הבגדים הצבעוניים, את חביות היין ואת השלל הרב שעל העגלות.
זו הייתה שיירה של שודדים. יוחנן רצה לצאת מן המים, אך תנועותיו היו אִטיות מדי. הוא לא היה רגיל בפעילות ספורטיבית ולא היה יכול לשחות במהירות רבה. הרי לרוב רק ישב ולמד כל היום. יוחנן ניסה לשחות נגד הזרם והפעיל את כל שריריו, אבל השודדים היו מהירים ממנו.
לפתע הסתכל עליו אחד השודדים, ומבטיהם הצטלבו. השודד התחיל להתקרב לכיוונו. יוחנן נבהל וניסה לברוח. הוא הניע את זרועותיו ואת רגליו בכל הכוח, וכשראה שזה לא עוזר הכניס את ראשו לתוך המים וניסה לצלול אל מתחת לפני המים ולחכות עד שהשודדים יסתלקו. לרגע קט נדמה היה לו שהצליח. השקט שבתוך המים אפף אותו וערפל את חושיו, אבל תקוותו נסדקה בבת אחת. בתנועה קלה ומיומנת תפס השודד את יוחנן והניף אותו היישר אל גדת הנהר.
יוחנן כבר דמיין את סופו קרב. לבו פעם בעוצמה, כל בגדיו נטפו מים ומחשבותיו סערו. מעולם לא דמיין שהיום שבו יעזוב את בית המדרש יהיה גם יום מותו. הוא שכב מחוץ למים וחיכה למכת המוות שינחית עליו השודד, אבל המכה לא הגיעה. הוא פקח עין סקרנית והציץ אל השודד, הסתכל על בגדיו הרטובים ועל גופו החסון. ואז, כשהביט בפניו, פגש בעיניים בורקות ובחיוך נעים. בעצם, השודד הזה לא נראה מאיים בכלל.
"למה קפצת אחרי לנהר?" שאל.
"חשבתי שטבעת", ענה השודד בפנים נפולות.
"רצית להציל אותי?!" יוחנן השתתק פתאום וחשב לעצמו, אני לא אמות היום! הוא רק רצה להציל אותי. להציל!!! ופתאום נחתה עליו ההבנה שהוא לא מפחד מהשודד, שבאמת הציל אותו, וכי הוא רוצה שהשודד הזה יהיה השותף שלו ללמידה. הוא חייב להביא אותו לבית המדרש. סוף-סוף מישהו שיעז להתנגד ולא רק ינסה להתחנף אליו כל הזמן.
"אני לא מכיר הרבה אנשים אמיצים כמוך", הוא אמר בהתרגשות. "אני זקוק לאומץ שלך בבית המדרש שלי. התעוזה הזו היא בדיוק מה שנחוץ כדי להיות תלמיד חכם. להעז לשאול שאלות קשות, לחפש תשובות חדשות".
השודד התחיל לצחוק בקול רם. "זה הרעיון הכי מטופש ששמעתי אי-פעם", אמר. "אני שודד, לא תלמיד חכם. אני לא מבין כלום בעולם שלכם".
אבל יוחנן לא ויתר. עומד מולו מישהו שאמר לו שהרעיון שלו מטופש! הוא הרגיש שהשודד הזה יכול להיות זה שיפתח בפניו עולם חדש, אבל הוא עדיין לא ידע מה שמו.
״אני בטוח שתוכל להפוך לאחד מהחכמים המנהיגים בבית המדרש, איך קוראים לך?״
״רֵישׁ לָקִישׁ,״ ענה השודד וראה את זיק ההבנה שניצת בעיניו של יוחנן. הוא לא היה סתם שודד, הוא היה ראש כנופיית השודדים, ושמו הלך לפניו. כולם רעדו מאימתו של ריש לקיש. אבל יוחנן לא נבהל, להפך, הוא רק העריך אותו יותר.
״אתה מנהיג מלידה. הגיע הזמן שתעזוב את כנופיית השודדים ותבוא להנהיג את העם לצדי,״ הפציר בו יוחנן.
ריש לקיש התבונן ביוחנן. הוא בכלל לא חשב שהאיש העדין ויפה התואר הוא תלמיד חכם. תלמידי חכמים הרי רק יושבים ומשננים את שלמדו, ואילו הבחור הזה נראה אחר, שונה, מהפכן. "גם אתה לא כל כך מתאים להיות תלמיד חכם", הטיח בו. "ממתי תלמידי חכמים יוצאים לרחוץ את גופם באמצע יום הלימודים?"
"ייתכן שלא כל אחד הוא באמת כמו שהוא נראה מבחוץ, לא שודדים ולא תלמידי חכמים".
ריש לקיש הביט בו וחיוך הפציע על פניו, חיוך של התרגשות לקראת הרפתקה חדשה. מאותו רגע ואילך השניים לא נפרדו. הם ישבו יחד כל היום ולמדו. יוחנן לימד את ריש לקיש את כל מה שידע, ועד מהרה הוא גילה שצדק. ריש לקיש היה חרוץ, שקדן ומהיר מחשבה. כל הרעיונות שלו היו שונים, אחרים וחדשניים. הוא שאל שאלות מוזרות, שאלות שיוחנן מעולם לא הצליח לשאול בעצמו. שודד שלא היה רגיל בלמידה חשב על הדברים באופן כל כך שונה ממנו. יוחנן בכלל לא דמיין שאפשר לחשוב ככה. עד מהרה הדביק ריש לקיש את הפער, ודעתו נעשתה חשובה וייחודית בבית המדרש. עד כדי כך שהוא התחיל ללמד בעצמו.
יום אחד נכנס יוחנן לבית המדרש והתיישב ללמוד עם ריש לקיש. ריש לקיש שאל ושאל ויוחנן לא ענה ולא הגיב, רק ישב שם בפנים נפולות ונראה מנותק מהסביבה.
"מה קרה?" עצר ריש לקיש את לימודו.
"אני לא יכול להמשיך ללמוד", הסביר יוחנן בעיניים מלאות כאב. "בדרכי פגשתי חבורה של שודדים, ניגשתי אליהם ובירכתי אותם לשלום", שהרי יוחנן כבר גילה מזמן ששודדים אינם בהכרח כפי שהם נראים, אך השודדים הללו לא היו כחברו ריש לקיש. הם לקחו את כל כספו ושלחו אותו אל בית המדרש חסר כול. "עכשיו אין לי כסף כדי לכלכל את עצמי, אמר וכל גופו נרעד מעוצמת הבכי.
ריש לקיש קם מיד ויצא מבית המדרש. הוא רץ מהר כמו שרק ראש כנופיית שודדים יודע לרוץ והגיע לכניסה של העיר. מיד זיהה את שיירת השודדים, נעמד באמצע השביל וחסם את הדרך.
"איך אתם לא מתביישים? כולכם נגד יוחנן? אין לו כוחות להתמודד אתכם, אבל לי יש. נראה אתכם מתמודדים איתי!" השודדים, שהכירו היטב את ריש לקיש וידעו שהוא גם תלמיד חכם, ניגשו אליו ביראת כבוד והושיטו לו בחזרה את כספו של יוחנן.
באחד הימים התעוררה מחלוקת בבית המדרש. מחלוקת קשה על כלי נשק, סכינים ורמחים. המחלוקת דנה בשאלה מתי הם בעצם נחשבים ״מוכנים״, מתי נגמר תהליך הייצור ומתי הכלי הופך למוכן. יוחנן וריש לקיש הסתכלו זה על זה וּויכוח עז ניטש ביניהם. הפעם איש מהם לא היה מוכן לוותר.
"כאשר הכלי נשטף במים רק אז הוא מוכן", אמר ריש לקיש ועיניו יוקדות.
ואילו יוחנן קם ממקומו והתעקש "לא! הכלי מוכן מיד לאחר שמכניסים אותו לכבשן האש. אנחנו לא זקוקים למים כדי להכין כלים, אנחנו זקוקים ללהבות חזקות ובוערות", ואז הוסיף בלעג, "אתה כנראה מבין טוב בכלי מלחמה, ריש לקיש, עוד מהימים שהיית שודד".
שקט השתרר בבית המדרש וכל המבטים הופנו לריש לקיש. עיניו כבו בבת אחת. "למה אתה חושב שאתה טוב ממני?" התריס ריש לקיש בזעם כלפי יוחנן. "תמיד הייתי חכם ותמיד הייתי ראש החבורה. הייתי מנהיג עוד לפני שפגשתי בך, ואהיה מנהיג גם בלעדיך", חתם את דבריו, יצא מבית המדרש ונכנס אל ביתו בשתיקה.
למחרת נכנס יוחנן לבית המדרש בעצב. כעת, הבין שטעה, אך הרגיש שאת הנעשה אין להשיב. ריש לקיש לא יסלח ולא ישוב. הוא ניסה ללמוד לבדו אך בכל שורה ובכל פסקה התעצם בו הגעגוע לריש לקיש. לאמירותיו ולהערותיו. ראו התלמידים את יוחנן בשעתו הקשה וניסו לחשוב כיצד להקל עליו.
החליטו התלמידים לשלוח את אלעזר בן-פדת ללמוד איתו. גם אלעזר היה תלמיד פיקח ואולי יחד יצליחו להתגבר על חסרונו של ריש לקיש.
אלעזר התרגש. סוף סוף נפלה בחלקו הזכות ללמוד עם יוחנן. הוא התיישב לידו ביראת כבוד והקשיב, שותה בצמא את אמירותיו. וכך, עם כל דבר שיוחנן אמר היה אלעזר מסכים, מהנהן בהתלהבות ומביא הסברים נוספים לחיזוק דעתו.
לפתע קם יוחנן מכיסאו בכעס וקרא: "אתה בכלל לא כמו ריש לקיש. ריש לקיש היה שונה ממני, הוא הוסיף לי רעיונות חדשים, התווכח איתי, לא ויתר. על כל אמירה שאמרתי היה שואל 24 שאלות לפחות, והייתי צריך לחקור ולהתאמץ כדי לענות לו".
אחר כך קם יוחנן בעצב ויצא מבית המדרש בפעם האחרונה, והשאיר געגוע עמוק בחדר. השאיר בית מדרש שמחכה לתלמידות ולתלמידים שיֵשבו בין כתליו וילמדו יחד באומץ, בדרך של מחלוקת ושל ריבוי קולות.
"ומה קרה אחר כך?" שאלתי. הם נפגשו שוב?"
"לא", ענתה בכאב ונענעה בראשה לשלילה. "הם לא נפגשו שוב. הריב ההוא בבית המדרש היה המפגש האחרון שלהם".
"חבל שאין לסיפור הזה סוף טוב", אמרתי. "למשל, שיוחנן היה שוב בסכנה וריש לקיש הגיע להציל אותו, או אולי שיוחנן גם נהפך לשודד, משהו כזה מותח".
בראש שלי כבר דמיינתי את שניהם בבגדי שודדים שחורים, מחזיקים חרבות חדות ומסובבים אותן על אצבע אחת. ״דווקא יכול להתאים ליוחנן להיות שודד, לדעתי".
"בתלמוד, כמו בחיים, לא לכל הסיפורים יש סוף טוב", קטעה אימא את המחשבות שלי באמצע. "ריש לקיש ויוחנן באמת היו שונים זה מזה, אחד שודד, השני תלמיד חכם, לא פשוט להיות חברים ככה".
איך אני שונא כשאימא מביטה בי במבט הצודק שלה, כאילו היא יודעת הכול ואין שום דרך אחרת לראות את הדברים. "אבל רק מפני שהם שונים ריש לקיש העז לקפוץ להציל את יוחנן ותפס את השודדים!״ הטחתי בה את המחשבה הראשונה שעלתה בראשי. "אם ריש לקיש לא היה שודד, הכסף של יוחנן לא היה חוזר אליו".
הטיעון המוחץ הזה השתיק אותה, וידעתי שהפעם ניצחתי בוויכוח. פתאום צץ בראשי רעיון. "אולי גם אני צריך לבקש מגיא שילמד אותי מהלכים נוספים בכדורגל", הרהרתי בקול, "ובתמורה אני אלמד אותו כמה תרגילים בתיאטרון".
"אני חושבת שאתה צודק, עומר", היא חייכה. "יש לי רעיון! אני אניח בתוך התלמוד דף ריק, דף חדש וחלק, ומחר תספר לי איך הסיפור שלך ושל גיא הסתיים, ואולי תוכלו שניכם להוסיף לתלמוד פרק חדש לגמרי".
ספרן של אילה דקל ושירלי צפת דוידאי - אתר עברית
