אתן יכולות להיות כל מה שרק תרצו, אני חושב כשאני מביט לגאיה ואמה בעיניים בעודי שוכב לצידן במשטח הפעילות. אני שם על MUTE את המחשבות על מחויבויות-עבודה-בית ודאגות שקופצות לי, ומתמסר לרגע. חיוך משותף שלהן לעברי, זה כל מה שהייתי צריך.
עד שהן באמת יוכלו לדאוג לעתיד שלהן, העליתי הילוך בתכנון העתידי הכלכלי והאישי, והגעתי לאחרונה לכנס השנתי של אחת הקהילות להתפתחות אישית וכלכלית. הבנתי שיש לי צורך להקיף את עצמי בסביבה של חולמים בגדול, כדי שנוכל כמשפחה להגשים את היעדים שלנו. הרי מה צריך יותר מלמלא את הדפים של היומן בזיכרונות משותפים?
איך נראות דמעות של אושר על חולצה מכופתרת? במהלך האירוע עלה אחד הדוברים וכמה דקות אחרי הרצאתו הוא העלה את בתו היחידה, כפי שציין, שסיפרה איך היא הגיעה להיות מנחת נערות לשיפור הביטחון העצמי. "זה נקרא נחת", הוא הדגיש בקול נרגש והוסיף: "הקשר המיוחד שלנו בכלל לא ברור מאליו". דמיינתי את הקשר החברי–אבהי שצפוי להיות לי עם בנותיי. החל משיחות בשפה אחרת משפת התינוקות, ועד לבירה בים. כמעט היו כאן דמעות של אושר, אותו רטט פנימי שמגיע ממעמקי הלב אל המוח. אבל העברתי את זה הלאה, אולי הרוב הנשי מוציא ממני רגישות יתר. אבל בעצם למה לא לתת לרגש לפרוץ במלואו?
קראו עוד:
מאיפה הגיע הווירוס הזה?
בפעם האחרונה שנפגשנו #התאומות_פלדמן היו בנות ארבעה חודשים. מאז הקפיצות הרבה יותר משמעותיות וההקפצות בלילה הרבה יותר קשוחות. ממש לא מזמן היה שבוע שלם של שמחות שבו כנראה חטפתי איזה וירוס ל-24 שעות פלוס, ותוך לילה לבן (אחד מיני רבים), וכמה דקות לפני הארגונים לעבודה, שיננתי לעצמי את המנטרות היומיות לאופטימיות (הפעם זה היה פשוט הכול טודו בום).
התארגנתי תוך דקות אחדות, ואז הרכב לא התניע. אז כאן מרפי הוא חתיכת בן של... ובכלל, יש הרבה בלת"מים לאחרונה, גם עם מכשירי החשמל אבל וואלה, הכול מסתדר. בינינו? העיקר הבריאות. הרכב עדיין חי וקיים נכון לרגע כתיבת שורות אלו (555).
מה הכול כל כך מושלם, בן אדם? אני שואל וכנראה שהתחלתי לדבר עם עצמי תוך כדי הכתיבה. יש רגעים שבהם העצבים וחוסר הסבלנות מנסים להתל כי כבובה על חוט. הרי כשאתה נמצא ביום עבודה ואתה צריך להפגין יצירתיות, מקצועיות ואיפוק, זה גורם לך להבין עד כמה האופטימיות מסייעת ברגעים שלא חשבת שתצטרך אותה. מה הפתרון? פשוט לשתף, להוריד מגננות וליצור הזדהות תוך כדי הסיטואציה. גם עם סיגל (האימא של התאומות) מגיעים ויכוחים על כלום ושום דבר.
זה לא קורה המון אבל לעיתים זה בלתי נמנע. וכשזה מגיע אפילו לכמה שניות בשעות הקטנות של הלילה, זה מבאס את שנינו. אני חושב על העצה שקיבלתי מאחי - "לפעמים אתה תראה שאתם תתעצבנו ללא סיבה, ודברים יהיו יותר גדולים ממה שהם. תוותרו אחד לשני לפחות בשנה הראשונה". איזו עצה. זהב. אז טודו בום. בינינו? פאק איט. לא הכול צריך להיות 100% כל הזמן, גם אם נראה לי שיש לי את היכולת הסופרמנית הזאת.
הגיע הזמן להסיר את השריון
בינינו? גם סופרמן מוריד את החליפה והופך לאדם שהוא. בחור חביב בשם קלארק קנט. אז גם #אבא_של_התאומות יכול להוריד לפעמים את השריון. עשיתי את זה גם באחד מהסיבובים עם העגלה לגינה. במקום להתהלך הלוך–חזור 17 פעמים, רגע לפני שנכנסתי לגינה, ביצעתי אחורה-פנה. קניתי בירה, ועפתי על החיים (קמתי בין לבין. ועברתי שלושה ספסלים) זה בא בטוב להרגיש קצת חי בסרט, להוריד את המתח ולהרים לחיי החיים. "עלית על טרנד חדש", זרקו לעברי שתי אימהות נחמדות בחיוך ענק. כן, מגיעה לי בירה בגינה אחרי כמעט חצי שנה של לילות בלי שינה. "מגיע לך לגמרי. נאמץ", אמרו תוך כדי שהן מנענעות את העגלה.
הרי לעצור לרגע זו המטרה של כולנו. לקחת פאוזה ולהבין את הכוח שטמון בכך. זה בדיוק מה שהצלחתי לעשות עכשיו, למרות כל הסחות הדעת. כתיבה היא הפרח שמצמיח את נפשי. תרפיה, רומן. משהו שהוא רק שלי. עד שנצא לחופשה והמוח שלי ייזרק על ערסל בין שני עצי קוקוס. הרגעים האלו של הכתיבה גורמים לי להביט על הכול ממעוף הציפור. חייב לסיים. שכחתי לשים מים חמים לפעם הבאה שיאכלו. ולא משנה איפה אתם קוראים את הטור. מיד אחריו פרגנו לעצמכם בהאזנה לשיר 'כל הדברים היפים באמת' של דניאלה ספקטור. גאיה ואמה, התרגשו ממנו. נתראה בפעם הבאה.
שגיא פלדמן הוא אבא לתאומות, יועץ תקשורת, יוצר תוכן של העולם ומחבר הספר רחוק מכאן
