תקופת הקורונה הארוכה מאתגרת את כולנו, ואחרי שחשנו קצת הקלה - גל של בידודים שוב משבש את השגרה. רבות דובר ונכתב על הילדים שלנו, על ההשלכות הרגשיות, החברתיות, הלימודיות והבריאותיות שהמצב עלול לגרום להם, אבל מה איתנו ההורים? על הקשיים שלנו, מדובר פחות.
"ברור שהמצב הזה לא חדש, כבר היינו בבידודים וגם תחת סגרים, אבל אנחנו בבית כבר איבדנו לגמרי את הסבלנות", מספרת אביה, אם לתאומות בנות תשע וחצי מרעננה. "שתיהן קיבלו בינתיים את מנת החיסון הראשונה, אבל בשבועיים האחרונים הן כבר הספיקו להיכנס לבידוד פעמיים בעקבות ילדים מאומתים בכיתות שלהן. משני הסבבים הן יצאו אחרי יומיים בערך, אבל בזמנים האלה הכול משתבש - אני או בן זוגי צריכים לוותר על שעות עבודה, לנסוע איתן לבדיקות, להמתין לתוצאות, ובעיקר להשגיח עליהן ולהעסיק אותן בבית, שזה שבעצם הכי מורכב".
קראו עוד:
לצד ההיבטים הפיזיים והטכניים, אביה מתארת את האתגרים הרגשיים: "המתח הזה שוב סוגר עלינו. מעבר לזה שאני כבר לא מבינה מה קורה בבתי הספר, ההנחיות משתנות ואנחנו מתקשים לעקוב אחריהן, אנחנו שוב חיים בחוסר ודאות, במועקה גדולה. הילדות לא מתנהגות כרגיל, כל אחת בדרכה. אחת מסתגרת ומתבודדת, והשנייה בדיוק להפך. היא נצמדת אלינו ולא מרפה, זאת ממש תלות. שתיהן עברו חוויה קשה, כי בגל השני אימא שלי נדבקה בקורונה ואושפזה לכמה ימים טובים. היא יצאה מזה, אבל זיכרון הימים האלה, שהיו טרופים מדאגה, נשאר איתנו.
"אנחנו מנסים להיות שם איתן כמה שאפשר, כי אנחנו מבינים את המצוקה", היא מוסיפה בקול חנוק, "אבל זה קשה. גם אנחנו לחוצים וחרדים, אפילו מאוד. בימים רגילים אנחנו מסתדרים בסדר גמור, בן הזוג שלי ארכיטקט ואני גרפיקאית, אבל שנינו עצמאיים ונפח העבודה ירד בתקופת המגפה. יש ערבים שבהם אנחנו רק רוצים להיכנס למיטה, הכי מוקדם שאפשר, פשוט כדי 'לסגור את היום'. לפעמים אנחנו לא יודעים איך ומאיפה לגייס כוחות כדי להיות חזקים בשבילן, בשביל ההורים המבוגרים שלנו, וגם בשבילנו. חברות אומרות לי שזה כמו במטוס, עם מסכות החמצן, שקודם אנחנו ההורים צריכים לדאוג לעצמנו כדי שנוכל לדאוג להן, אבל במציאות, בשטח, עם המשימות היומיות שמשתלטות עלינו, זה פשוט לא קורה".
"יש ערבים שבהם אנחנו רק רוצים להיכנס למיטה, הכי מוקדם שאפשר, פשוט כדי 'לסגור את היום'. לפעמים אנחנו לא יודעים איך ומאיפה לגייס כוחות כדי להיות חזקים בשבילן, בשביל ההורים המבוגרים שלנו, וגם בשבילנו"
שמישהו ירגיע אותי
"נכון, אנחנו כבר רגילים כביכול להיכנס ולצאת מבידודים, אבל האמת שהזוי להתרגל לזה", משתף אסף, אב לשלושה ילדים ממרכז הארץ. "את הגן של הילד הקטן סגרו פעמיים בשבועיים האחרונים, והילדים שלומדים בבית הספר היסודי גם נכנסו לבידוד, ויצאו, ואתמול נכנסו שוב. בכל פעם אנחנו צריכים לעצור הכול, עבודה וחיים ומשימות, לאסוף אותם, לנסוע להיבדק, להעסיק אותם וגם ולהרגיע אותם. נכון שאנחנו המבוגרים - אבל לפעמים, אני מודה, הייתי רוצה שמישהו ירגיע גם אותי. שיגידו לי שזה ייגמר בקרוב, שהכול יהיה שוב בסדר ושפוי.
"אני כועס על עצמי כשאני מתפרץ, אבל אז אני אומר לעצמי שזה טבעי", הוא מוסיף, "בכלל, אני לא רגיל להיות בעמדה הזאת. אני מרגיש חלש, מרגיש שהדברים לא בשליטה שלי. הילדים שואלים אותנו מה יהיה, ומתי תיגמר הקורונה, ועוד ועוד שאלות חשובות, אבל ברגעי האמת - לא תמיד יש לנו סבלנות. אנחנו עייפים, עובדים, דואגים להכול. לא פשוט בכלל".
הגל החמישי: היי שוב זום
(צילום: שחר גולדשטיין)
"כל כניסה לבידוד מכניסה מורכבות לחיים שלנו, גם אם זמנית כביכול", מסבירה מיטל ברן, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מתמחה בהדרכות הורים ומייעצת לארגון סאסא סטון המקדם את תחום החינוך לילדים מאושפזים בבתי החולים. "היא מחייבת היערכות מחדש, והתמודדות משפחתית ואישית. היא מביאה אותנו לנוע באי-ודאות, לעבר אי-ודאות. הדרישה לשהות בבידוד קוטעת רצפים, משבשת שגרה, ונוסיף לכך גם את האיום הכלכלי, הזמן המשותף של כולם יחד ללא הפוגות, והמצוקה שכל אחד בבית עלול לחוות, לעיתים בו-זמנית. כל אלה גורמים להצפת 'המכל ההורי' שלנו, שעולה על גדותיו, ואיתו מצטמצמות יכולות ההכלה והסבלנות.
מיטל ברןצילום: ארגון סאסא סטון"כל אדם מגיב ללחץ באופן שונה", היא ממשיכה, "יש סגנון אישיות שמאופיין בזליגה של המכל פנימה, ויש כזה של מי שמוציאים אותו החוצה. הראשונים עלולים לחוש אשמה, דיכאון וחרדה, ואילו האחרונים עלולים לייצר מתח וקונפליקטים. בכל מקרה, טבעי מאוד שלהורה יש קושי להתמודד - רק שאז הילדים חווים הורה מוטרד, עצוב ו/או חסר סבלנות, בתקופה שהוא הכי זקוק להורה איתן, יציב, עקבי ומכיל".
"כל פעם אנחנו צריכים לעצור הכול, עבודה וחיים ומשימות, לאסוף את הילדים, לנסוע להיבדק, להעסיק אותם וגם ולהרגיע אותם. נכון שאנחנו המבוגרים - אבל לפעמים, אני מודה, הייתי רוצה שמישהו ירגיע אותי, שיגיד שזה ייגמר בקרוב, שהכול יהיה שוב בסדר ושפוי"
הורות בבידוד: אז מה עושים?
ברן מציעה כמה כלים, רגשיים וגם פיזיים, שיכולים לסייע לנו בימים אלה. הראשון שבהם, לדבריה, קשור בחמלה ובקבלה - מילים גדולות וקצת משומשות, אך בעלות משמעות רבה. הנה:
חמלה עצמית. הבינו שהחולשות שלכם הן אנושיות. אתם לא לבד במקום הזה, רובנו חווים קשיים, וגם טועים בהורות בכלל, ובהורות בבידוד בפרט. לרווחתכם הנפשית יש השפעה מכרעת על תפקוד ילדיכם, לכן עדיף לאמץ גישה נדיבה ומיטיבה עם עצמכם. ולא, חמלה עצמית אינה זהה לרחמים עצמיים או לוויתור עצמי, אלא שמדובר בעצם בקבלה של המצב. הבינו שהמשאבים החיצוניים והפנימיים שלכם מצומצמים כרגע, וקבלו את השינויים הכרוכים בכך. למשל, אם תכננתם לשחק עם הילד, אך אתם כועסים או חסרי סבלנות - סלחו לעצמכם. גלו גמישות וחמלה עצמית, גם אם המשמעות היא לדחות את המשחק המשותף בתמורה לשקט הנפשי שלכם.
תיווך המצב, לנו ולילדים. חשוב להסביר את המציאות היומית לכל ילד באופן מותאם לגילו. הזמינו את הילדים לשאול שאלות, וספקו מענה כן לשאלות הללו, כמו גם תשובות לשאלות שעדיין לא נשאלו. מה זה בידוד? למה אנחנו נמצאים בבידוד? כמה ימים יימשך הבידוד? מי נמצא בבית בתקופת הבידוד ומדוע?
זכרו שהתשובות שהם יספקו לעצמם, בהיעדר תשובות ברורות מאיתנו ההורים, עלולות להיות מוטות ולהטריד אותם. למשל, ניתן לומר לילד: "אנחנו נכנסים לבידוד מפני שהיינו ליד אדם שנדבק בקורונה. לכן עד שלא נבדוק אם נדבקנו גם אנחנו, לא נוכל לצאת מהבית. אנחנו עושים את זה כדי לשמור על עצמנו, על סבא וסבתא, ועל החברים שלנו. זה לא אומר שמישהו מאיתנו חולה, וגם אם מישהו יימצא חולה - נעבור את זה ביחד".
דברו עם הילדים, מהלב. עודדו אותם לשתף אתכם בתחושותיהם, אל תסתפקו בתשובות קצרות, והזמינו להרחבה על ידי שאילת שאלות. כדאי לעודד אותם לבטא את קשת הרגשות שהם אולי מרגישים - גם כעס, תסכול ופחד. ואם הילדה אומרת שמשעמם לה בבית, ושהוא רוצה להיפגש עם החברים, חשוב לתת תוקף לגעגוע ולעצב שלה, ולנסות להחזיר שליטה על המצב על ידי שאלה כמו, "מה יכול לעזור לך עכשיו?", "אם הייתם נפגשים עכשיו, מה הייתם עושים?".
ושתפו אותם מהלב. שיקוף רגשות הוא כלי חשוב להורים, והוא מרחיב את יכולת השיח הרגשי, ללא קשר לקורונה. הילד לא תמיד מזהה את רגשותיו, לכן הוא מתקשה להסביר את עצמו ואז "מתנהג" את הרגשות בדרך שאינה מותאמת. אם אנחנו ההורים נשמש מראה עבור הילד, ונשקף לו את רגשותיו, הוא יחוש שקולו נשמע, שהוא מובן, והצורך בפורקן הרגש באופן לא מקובל - יפחת.
עלינו לנסח במילים מה אנחנו חושבים שהילד מרגיש ברגע נתון, לדוגמה, "אני רואה שנמאס לך להיות סגור בבית", "אני יודע שאתה מאוכזב כי צריך לוותר על החוג היום בגלל הבידוד", וכדומה.
הציבו גבולות. כן, ברור שגם בימים אלה. לצד ההכרה והבנה של הרגשות שנוצרים עקב הבידוד, ילדים זקוקים לגבולות ברורים על מנת שיוכלו להתנהל בביטחון. הנה דוגמה שתבהיר את חשיבותם של הגבולות: אם ניתן לילד לשחק כדורגל על גג ללא מעקה, הוא ייאלץ לבחון כל העת שהוא אינו עובר את גבולות המתחם וכך מסכן את חייו. באופן כזה הוא לא באמת יוכל ליהנות מהמשחק. לפיכך, חשוב להבהיר לילדים מה נדרש מהם, מה מותר ומה אסור, ובפרט בימי הבידוד שבהם החוקים משתנים. מומלץ להדגיש מה שונה בבידוד בהשוואה לחיי היום יום. סדר היום יסייע לנו בכך.
סדרו סדר יום. הבידוד קוטע רציפות עבור הילדים הרגילים לשגרה מסוימת. השגרה תורמת לתחושת השליטה, מעניקה ביטחון ושקט נפשי. גם בבידוד נוכל להעניק לילדינו שקט, על ידי כך שהם יידעו מה צפוי להם. זמנים לארוחות, מקלחות, זמן מסך, זמן משחק פרטני, זמן משחק משותף, לימודים ועוד - מוטב שיהיו קבועים.
חוויות חיוביות. משחקים משפחתיים ייזכרו בדרך כלל כחוויה חיובית עבור הילדים, וכך ייקשר הבידוד בקונוטציה חיובית במכלול החוויות שלהם. נסו זאת, לשחק יחד, ומומלץ לעשות זאת בשעה קבועה כך שאלה יהיו עוגן של הנאה וחיבוק משפחתי.
גם לפני שנה: הילדים בבידוד, ההורים עמוסים ואפילו מדי
(צילום: שחר גולדשטיין)
ויש גם משחק
ברן מציעה כמה אפשרויות למשחקים עם הילדים, שיכולים לעודד אותם ואותנו לדבר זה עם זו, וגם להתמקד בדברים טובים שקרו באותו יום ובכלל. שימו לב, היא מדגישה שמטרת המשחקים התחרותיים היא הנאה, וממש אין הכרח להשתמש בניקוד.
מי זה? כל משתתף בתורו חושב על אדם שכל המשפחה מכירה, וכל אחד בתורו שואל אותו שאלות של כן ולא, עד שמנחשים במי מדובר. מעבר לפיתוח קטגוריזציה, זיכרון, היגיון, כיף והנאה, הילדים חשים כך שיש התכווננות אליהם. כלומר, המשחק תורם לתחושת הנראות של הילד.
"כל הכבוד" - משחק נחמד מאוד לזמן הארוחה המשפחתית. כל אחד מבני המשפחה אומר "כל הכבוד" על משהו לכל אחד מבני המשפחה, ולבסוף עליו לומר "כל הכבוד" לעצמו.
טוב ופחות טוב - ההורה והילד משתפים אחד את השני במשהו טוב שקרה להם היום, ובמשהו פחות טוב. אפשר לעשות זאת בזמן הארוחה, או ישיבה משותפת בסלון, או להפוך לטקס קצר לפני השינה.
חידון משפחתי - שואלים שאלה על בן משפחה (מאכל אהוב, החבר הכי טוב, בילוי מועדף, חופשה זכורה, מה הכי מעצבן ועוד), וכל בני המשפחה כותבים את התשובה מבלי ששאר המשתתפים יראו. אז, חושפים את התשובה - ומי שצדק מקבל נקודה. אפשר גם להשתמש בלוחות מחיקים או בדפים.
לסיכום, אומרת ברן, הרי ששינויים בשגרה מביאים איתם גם שינויים בהתנהגות. אם אלה מקבלים התייחסות נכונה וחולפים בתום תקופת הבידוד - סביר להניח שאין לנו סיבה לדאגה. אולם, אם נצפה שינוי משמעותי בהתנהגות שאינו חולף לאחר כמה ימים מתום הבידוד, ואף מחריף, מומלץ לפנות לייעוץ או לעזרה, בבית הספר או במקום אחר שבו תחושו נוח.
