כשצוות הצילום של סדרת הילדים המצליחה "שקשוקה" צילם את הפרק לציון יום השואה אי שם במהלך קיץ 2023, הם לא יכלו לדמיין את המשמעות הטעונה שיקבל לאחר אירועי שבעה באוקטובר. בפרק, שישודר ב"כאן חינוכית" ב-5/5 וכבר זמין לצפייה ביוטיוב, הסבתא נעמי, בגילומה הפנטסטי של רבקה מיכאלי, מספרת לנכד עופר ולחבריו את סיפור ילדותה בגטו במפגש של "זיכרון בסלון" בערב יום השואה.
פרק יום השואה של "שקשוקה"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
בסצנה מותחת במיוחד בפרק, הסבתא חוזרת אל משחק מחבואים עם חבריה בגטו. היא זוחלת מתחת למיטה, וחבריה הילדים נכנסים לארון ומתחבאים בו. באמצע משחק המחבואים, הנאצים מתפרצים. הם תופסים את הילדים שמצאו מסתור בארון, ולוקחים את כולם חוץ מאת נעמי. כשרואים את זה, קשה שלא לחשוב על מיכאל בן התשע ועמליה בת השש, ילדיהם של סמדר ורועי עידן מכפר עזה שהתחבאו בארון הממ"ד במשך 14 שעות. הוריהם לא שרדו את הטבח, אחותם הקטנה, אביגיל בת הארבע, נחטפה לעזה ושוחררה במסגרת העסקה מול חמאס.
"הפרק נכתב שנה לפני מאורעות השבעה באוקטובר וצולם במהלך יולי-אוגוסט. מן הסתם, לא היה לנו מושג שבקרוב מאוד ילדים באמת ייאלצו להתחבא בארונות, ולהיות בסכנת חיים במקלטים ובממ"ד", מספר התסריטאי אבנר ברנהיימר ("פלורנטין", "יוסי וג'אגר"), אחד מיוצרי הסדרה והתסריטאי הראשי שלה. "אני מקווה שרוב הילדים שהם צופי 'שקשוקה' לא נחשפו לאירועים באופן ישיר. אני עושה הכול כדי שהילד בן השש שלי לא ידע את גודל הזוועה שקרתה".
"זו לא סדרה מתנחמדת"
הסדרה מבוססת על סדרות הספרים "שקשוקה" ו"אני מייקי" של גליה עוז, והיא פופולרית בקרב ילדים רבים. הפרק על יום השואה כבר הספיק לעורר סערה ודיון בקרב הורים שתהו אם הוא אכן מתאים לילדים צעירים ומותאם לגילם.
"רוב התגובות לפרק נפלאות, נרגשות, נפעמות, מצד הורים, מחנכים וילדים", אומר על כך ברנהיימר. "יש מעט ילדים שהפרק קצת הפחיד אותם, או הורים שקצת נלחצו מהנושא. זה פרק על השואה. אין בו מראות קשים וזוועות השואה נחסכות מהילדים. יש בו סיפור אישי קטן. אני גדלתי על סיפורי הילדים שבורחים מהגטו דרך תעלות הביוב להבריח לתוכו לחם. יש בפרק רגעים מותחים ועצובים, ויש בו הרבה אהבה והומור ועזרה הדדית וגבורה.
"ילדי ישראל מזמן לא חיים בבועה. בסופו של דבר הילדה ניצלה, הקימה משפחה, הפכה לסבתא נהדרת ואהובה. יש סוף אופטימי של תקומה ותיקון. אנחנו חברה בטראומה. כיוצר אני מבין את הרגישויות. אני גאה בפרק הזה. גאה בתגובות הנפלאות ומחממות הלב. עדי אלטשולר הנהדרת מ'זיכרון בסלון' התקשרה אליי להגיד לי, 'מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות עשר שנים עם ילדים ונוער, אתם הצלחתם באופן מבריק בפרק אחד'. בשביל תגובות כאלה ורבות אחרות עושים יצירות אמנות".
ברנהיימר סיפר בריאיון כי התלבט זמן רב איך להעביר את הטרגדיה האנושית עצומת הממדים לילדים מבלי להפחיד אותם ומבלי לעורר בהם תחושת סכנה. "חשבתי הרבה איך לתווך את סיפור השואה לילדים בגילים שצופים ב'שקשוקה'", הוא אומר. "בחרתי בסיפור בסיסי מ'יד ושם', סיפור 'קטן' לכאורה, על ילד שמנסה לחגוג לאחותו הקטנה יום הולדת. כל ילד יכול להתחבר לזה. הם בעוני בגטו, אין מצרכים לעוגה ואין מתנה. אבל האח הגדול שלה מחליט שהוא יחגוג לה למרות הכל. דרך הסיפור הזה אפשר לראות את הסיפור הגדול".
חשיבות הסיפור עבור היוצרים מורגשת במהלך הצפייה. הסיפור נשאר בגובה העיניים, לא מנסה להפוך את הטרגדיה לפחות נוראית, אבל בו בזמן בוחר שלא להתעכב על הפרטים הקשים ללא צורך. בסדרה היו גם פרקים על הורים מובטלים והורים שחלו בסרטן.
"שקשוקה היא לא סדרה מתנחמדת", מדגיש ברנהיימר. "זו לא סדרה שאומרת לילדים שהחיים נפלאים. הכוח שלה הוא בכך שהיא אומרת את האמת גם אם היא קשה. אנחנו מנסים לתווך את זה בצורה הומוריסטית, ויש בה גם מתח. לא נשקר ולא נרמה. אם יש משהו קשה, נתמודד איתו. אנחנו מלווים על ידי פסיכולוג שמתמחה בילדים ונוער.
"הפרק קצת מפחיד, כי זה באמת היה מפחיד. זה חלק מהמורשת שלנו, לטוב ולרע, וחלק ממה זה להיות יהודי ומה הוביל לקום המדינה. ילדים מקבלים בפרק טעימה מהנושא, ומי שירצה יכול לפתוח את זה עם ההורים או המורים. 'שקשוקה' זו סדרה שהרבה ילדים צופים בה עם מבוגר. זה פרק שדורש את הצפייה המשותפת הזו".
היו לכם חששות לקראת העיסוק בנושא כל כך כבד בתוכנית שמיועדת לילדים?
"הילדים בכל מקרה שומעים על השואה ועל יום השואה. ברור שהם לא נחשפים לזוועות ולהשמדה וזה גם לא נמצא בפרק.
"כמו בסרטיו של אלפרד היצ'קוק, בהם סצנות הרצח עצמן לא נראות על המסך, האימה מבהילה יותר כשהיא נשארת בדמיון שלנו". לכן, מסביר ברנהיימר, "עדיף לא לתת לדמיון של הילדים להשתולל, ולצייד אותם בעובדות. בדמיון שלנו, כשלא יודעים לנהל שיחה, הדבר הופך ליותר מפחיד. הבעיה היא כשלא מדברים, כשיש טאבו. צריך לפתוח פתח לשאול שאלות ולדבר, כל אחד לפי יכולתו הרגשית. בפרק הזה, כמו באחרים, קיימת חוויה קשה שיש לנו שאלות עליה. הפרק מאפשר לפתוח שיח באופן מותאם גיל. כך, הילדים יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות מההורים. זה מאפשר עיבוד של התחושות והמחשבות לגבי יום השואה באופן קונקרטי".
מאחורי המצלמה
בעת שנעמי מגוללת את סיפור יום ההולדת בגטו, הנכד שלה, אופק, מתקשה להתמודד עם הסיטואציה. הוא לא רוצה לשבת ליד סבתא שלו או לנחם אותה לפני כולם, ומתחבא מאחורי המצלמה. הוא מציב את עצמו כמי שאחראי על תיעוד האירוע ומנסה להימנע מלקחת חלק פעיל בו. גם החלק הזה מבוסס על סיפור אמיתי - על יואל, הבן של ברנהיימר.
"הסיפור נולד מכך שראיתי את הילד שלי מתקשה במפגש דומה", מספר ברנהיימר. "לא הייתה לו מצלמה, אבל הוא ישב מאחורה, רצה מרחק ביטחון. הוספתי את המצלמה כעיתונאי. כשהיו שולחים אותי לסקר פיגועים, הייתי מרגיש מוגן עם המצלמה כי הייתי בתפקיד. כשאתה בתוך הזוועות אבל יש לך מצלמה, היא עוזרת לך להתמודד".
המפגש שברנהיימר מדבר עליו התרחש לפני שנתיים, בסלון ביתו. במסגרת "זיכרון בסלון" סיפר משה, אבא של ערן נוימן, בן זוגו של ברנהיימר מזה 35 שנה, את סיפור ההישרדות שלו. משה היה ילד בן 14 כשנשלח לאושוויץ בירקנאו, והועבר לדכאו. "בני יואל, היום בן 15, היה אז בן 13, והיה לו מאד קשה לשמוע את החוויות. גם למשה, היום בן 96, היה קשה, ומאז הוא לא עושה את זה יותר. זו חוויה שהוא לא רוצה לחזור עליה".
אופק מתחבא מאחורי המצלמה. למה חשוב שהילדים יראו את זה?
"רציתי לתת לילדים את האפשרות להתחבא מאחורי הטלוויזיה, לתת להם לבחור את מידת הקרבה שלהם לסיפור. המצלמה מגינה על אופק. תוך כדי הסיפור הוא מגלה יותר ויותר מסוגלות להתקרב לסבתא שלו, ובסופו של דבר לשבת לידה ולתמוך בה. רציתי להראות את התהליך. זה יכול לעזור לילדים להבין שזה בסדר שהנושא הזה קשה ומרתיע".
סבתא נעמי מספרת על הקשיים אבל גם גאה במשפחה החדשה שלה בארץ. עד כמה היה חשוב לך להראות שהיא התגברה על הקשיים?
"הסבתא עדיין זוכרת את הדבר הרע שקרה לה ועדיין מתמודדת איתו. אבל גם יש לה משפחה חדשה, והיא חיה והתגברה. היא הלכה קדימה, למרות הקושי והכאב. זה מסר חשוב לילדים: אפשר להתמודד גם עם הקשיים הכי איומים שיש".
