הייתי עדיין מורה חדש והיה לי תלמיד בכיתה ד' שלא פתח את הפה ולא אמר כלום. החומה הסינית הייתה גבינה שוויצרית לידו ואי-אפשר היה לחדור אותו. חודשיים ניסיתי הכול, לדובב אותו. לגשת אליו. להגיע. אבל כלום לא עזר. התייאשתי. ויתרתי. לא רוצה - לא צריך.
- קראו עוד:
כששיתפתי את חבר שלי, מחנך הכיתה המקבילה, הוא אמר לי בהחלטיות: "אתה פשוט לא משדר בתדר שלו. אין תלמיד שאין לו תדר!" לא הבנתי על מה הוא מדבר, ומה קשור תדר. כל מה שידעתי זה שיש מולי תלמיד שאי אפשר לדבר איתו, ונראה שאין שפה שהוא מבין ומוכן לשתף איתה פעולה.
חבר שלי התחיל לשאול אותי פרטים עליו, מה הוא אוהב למשל. זה היה פשוט: הוא היה פריק אמיתי של כדורגל. משוגע על מכבי חיפה. "נו", הוא שאל אותי, "ודיברת איתו על כדורגל? שיחקת איתו פעם?". "לא", אמרתי לו: "לא יצא לי לשחק איתו". הוא המשיך - "אז בוא תראה מה אני עושה בהפסקה. תראה איך אני מכוון את התדר שלו".
בהפסקה המחנך-חבר שלי ניגש אליו ואמר לו בלי להתבלבל: "תקשיב תותח, אם אתה מצליח להכניס לי פנדל כל הכיתה שלך מקבלת הפסקה. אבל אם אתה מחטיא, אתה נאלץ להודות שמכבי חיפה היא קבוצה פח. מתאים לך?"
בפעם הראשונה מאז שהוא הגיע לבית הספר ראיתי שהעיניים שלו נדלקו לגמרי כמו שני פרוז'קטורים ענקיים. הוא הסתכל בסקרנות לעבר חבר שלי ואמר לו בחיוך שלא ידעתי שבכלל קיים על הפנים שלו: "אין בעיה! התערבנו!". הם לחצו יד. אני עוקב בעניין. חבר שלי נתן לו צ'פחה קטנה והם ניגוש למגרש. חבר שלי עמד בשער, הוא והכרס שלו. התלמיד שלי הניח את הכדור כאילו היה כריסטיאנו רונלדו לפחות,עם חשיבות ורצינות תהומית. הוא התרחק מהכדור ולקח תנופה.
כמובן שכל המגרש התמלא בתלמידים סקרנים. מי זה המורה המשוגע הזה שנכנס לשער ומחכה לבעיטת הפנדל של התלמיד שמוכן להתערב איתו ולא מפחד בכלל? אין לך תלמיד שאין לו שעה, ובאותם רגעים נראה היה שזו הייתה השעה של התלמיד שלי. כולו נרגש, הוא התחיל לרוץ לעבר הכדור, לקח את הבעיטה וכמובן שפירק את השער של חבר שלי, ההמום, שעד שהצליח להזיז את עצמו. הכדור כבר שכב עמוק-עמוק בשער.
בתוך רגעים נשמעה תרועת צהלה ענקית מצד כל תלמידי בית הספר: גגגגגגגגגגוווווווווללללללללל! זה היה מראה פנטסטי. חבר שלי ניגש לעבר התלמיד שלי, לחץ את היד שלו בהערכה ואמר לכיתה שלי: "תגידו לו תודה, בזכותו הרווחתם הפסקה". כל הכיתה התנפלה בשאגות שמחה על התלמיד שלי. הוא הפך לגיבור היום. למחרת המחנך-החבר שלי הגיע והחליף אותו כיפים. וכך גם ביום השני והשלישי. ברביעי הוא ביקש ממני רשות לדבר איתו על חשבון שיעור מתמטיקה. הם ישבו בחוץ והשיחה החלה:
הוא סיפר לו שאבא שלו עזב את הבית, שההורים שלו עומדים להתגרש ושממש קשה לו. אין לו עם מי לדבר, הוא מרגיש שהוא לא מצליח למצוא איתי שפה משותפת, ולכן עד עכשיו הוא נמנע מלספר לי. התדרים שלנו שונים. למחרת חבר שלי שוב הוציא אותו מהשיעור. הפעם מאנגלית. הם קבעו לערוך שיחה משולשת שגם אימא שלו תהיה נוכחת בה. כעת התמונה התבהרה יותר:
הילד לא הפסיק לדבר ולשתף ולספר, וחבר שלי התותח הקשיב והכיל ורשם הכול. בסופו של דבר, כעבור חודש, היועצת והגורמים הרלוונטיים בנו תוכנית פעולה. התלמיד שלי קיבל את הליווי הרגשי שהוא היה זקוק לו כחמצן. הוא התחיל לפרוח וגם הציונים שלו עלו פלאים. החומה שלו נסדקה וגם אני התחלתי לדבר איתו. לפני היציאה לחופשת פסח אמרתי לחבר שלי: "תשמע, תודה ענקית על כל מה שעשית עם תלמיד שלי. באמת שכבר חשבתי שזה מקרה אבוד".
"תבטיח לי רק משהו אחד", ענה לי חבר שלי, "שעד סוף הקריירה שלך תזכור את מה שאמרתי לך: אין תלמיד שאין לו תדר. אתה רק צריך למצוא אותו".
*
ראיתי בקניון סירקין בפתח תקווה אימא אחת שצורחת על הבת המתבגרת שלה ואומרת לה לפני כולם: "נמאס לי כבר. את פשוט לא מבינה מה שאני אומרת לך!", וכל כך הצטערתי בשביל האימא וכל כך הצטערתי בשביל הילדה, ורק רציתי לגשת לאשה הזו ולהגיד לה: גברתי, פשוט תסובבי את התדר עד שתמצאי את התדר הנכון שבו הבת שלך משדרת. פשוט תסובבי. אל תתייאשי. בסוף זה יגיע ואת תשמעי מצוין.
