כבר למעלה מ-40 שנה שפרופ' מומצ'וגלו חוקר את אחד המטרדים המציקים ביותר שהורים מתמודדים איתם: כינים. נכון, יש דברים גרועים יותר בעולם ובכל זאת, בכל דור ודור הורים מוצאים את עצמם יושבים שעות במקלחת, פולים כינים מראשו של ילד זעוף וחסר סבלנות. הניג'וס הזה לא פוסח כמעט על אף הורה ועל אף ילד.
"המטרה שלי היא לשפר את המצב של הכינמת בישראל. להערכתי, רוב ההורים לוקחים את הנושא ברצינות. ברגע שהם מגלים כינים, הם הולכים לבית המרקחת, קונים תכשיר ומנסים לפתור את הבעיה. לצערי, משרד הבריאות מאשר תכשירים חדשים כל הזמן מבלי לבקש הוכחה מהחברות לגבי יעילות התכשירים. התוצאה היא שלמרות ההשקעה של ההורים יש סיכויים מאוד גדולים שהחומר לא יעבוד בכלל או יעבוד חלקית".
פרופ' מומצ'וגלו הוא ביולוג, אנטומולוג (מדע העוסק בחקר החקרים) ופרזיטולוג (מדע העוסק בחקר האורגניזמים הטפיליים). ברבות השנים הוא בדק אלפי ילדים בניסיון לענות על שאלות בנוגע לכינים: באיזה גיל נדבקים, איזה סוג שיער מועד יותר לפורענות, מי נדבק יותר – בנים או בנות. בעצם כל שאלה שרלוונטית לאפידמיולוגיה של הכינה.
איך הגעת לזה?
"נולדתי וגדלתי בטורקיה ואת לימודיי האקדמיים עשיתי בשוויץ. ממש מההתחלה התעניינתי בחרקים שיש להם חשיבות רפואית או וטרינרית: קרדית אבק הבית ואלרגיות, סקביאס, קרציות ובעיקר - כינים. עליתי לארץ ב-1983. באותה שנה חברת תרופות מקומית פרסמה קול קורא עם מענק לשיפור החומרים נגד כינים והלכתי על זה. טסתי ללונדון. לקחתי את כינת הגוף, שאומנם קצת שונה מכינת הראש אבל גם מאוד דומה בהתנהלותה, והתחלתי לעשות ניסויים. מאז פרסמתי קרוב ל-70 מאמרים בנושא, כולל ההיבטים הפסיכולוגיים של כינמת".
מה הקשר בין פסיכולוגיה לכינים?
"כינמת היא לא באמת בעיה רפואית אלא יותר פסיכולוגית. אנשים מחזיקים בסטיגמה לפיה אדם שיש לו כינים הוא אדם לא נקי, כזה שלא מקפיד על היגיינה ואולי מומלץ להתרחק ממנו. הסטיגמה הזו היא תוצאה של המאות הקודמות שבהן לאנשים עניים ומלוכלכים היו יותר ילדים ומן הסתם גם יותר כינים. היום רמת ההיגיינה במערב גבוהה ובכל זאת, ילדים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות נגועים בכינים. זה לא אומר דבר על רמת הניקיון שלהם ובוודאי לא מעיד על הזנחה הורית, אבל הסטיגמה נשארה".
מתי בעצם התחילה הצרה הזאת?
"כינים היו תמיד ויהיו תמיד. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה התחילו לנסות לטפל בתופעה. המציאו את ה-DDT שהוריד בצורה משמעותית את שיעורי הנגיעות בקרב ילדים. באמצע שנות ה-60 החומר הזה הפסיק לעבוד כי הכינים פיתחו אליו עמידות. החל משנות ה-70 בעיית הכינים התפשטה בכל שכבות החברה והיא קיימת עם עליות וירידות, בהתאם לעונה ובהתאם לאוכלוסייה הנבדקת. אפילו לנסיכים של אנגליה היו כינים. פעם קראתי שהנסיך אנדרו חזר הביתה עם ראש מגרד. זה רק מדגיש כמה הרמה הסוציו-אקונומית לא חשובה. ראיתי ילדים שחופפים את הראש שלהם כל יום ובכל זאת היו להם כינים. שמפו לא הורג כינה וללכלוך או זיעה על הקרקפת אין שום משמעות. הכינה ניזונה מהדם שהיא לוקחת ישירות מהעור והיא תגיע לכל ראש שהיה במגע עם ראש אחר שיש לו כינים".
6 צפייה בגלריה
גם לו היו כינים. הנסיך אנדרו עם אחיו, המלך צ'רלס
(צילום: Max Mumby/Indigo/Getty Image)
איך יודעים שהילד נדבק?
"כינה היא בעצם טפיל על הראש שלנו. היינו רוצים להאמין שאפשר פשוט לשים משהו על הראש ולהרוג אותה. אין קל מזה. העניין הוא שאנחנו מזהים שנדבקנו בכינים לפי הגירוד. זה התסמין היחיד שיש לנו. מה שרוב האנשים לא יודעים הוא שהגירוד המשמעותי והמציק מגיע ארבעה עד שמונה שבועות אחרי שהכינה עברה אלינו. בזמן הזה הגירוד היה כל כך מינימאלי שלא שמנו לב אליו. רק כשהגירוד מתגבר, פתאום כולם מתחילים לחשוש שמשהו לא בסדר. זה השלב שבו בודקים את הראש של הילד ומוצאים את הכינה. זה גם השלב שבו עושים המון טעויות: הורים חושבים שהילד נדבק אתמול ומנסים לחשוב עם איזה ילד הוא היה במגע ביום-יומיים האחרונים, בשעה שהכינה על הראש שלו כבר חודש-חודשיים והספיקה בינתיים להתרבות. וכמובן, הילד כבר הספיק להעביר אותה לאחרים. גם אם כינים הן מטרד, בשום פנים ואופן אין להאשים את הילד או לגרום לו להרגיש לא טוב עם עצמו כי הוא נדבק. הוא לא אשם בכלום ואתם תזדקקו לשיתוף פעולה מצדו בזמן הטיפול".
למה ילדים נדבקים יותר ממבוגרים?
"בכלליות, בני אדם נדבקים בשלושה סוגים של כינים: כינת הראש, כינת הגוף וכינת הערווה. ראשית, כל אחת מהכינים מתחברת יותר לקבוצת גיל מסוימת. לאורך האבולוציה כינת הראש התמקמה יותר בראש של ילדים, בדרך כלל בגילי 4 עד 13. שנית, אין ספק שילדים נמצאים הרבה יותר במגע ביניהם. הראש של אחד נוגע בראש של אחר לעתים תכופות וקל להם יותר להידבק. בגיל ההתבגרות כבר לא מתחברים עם כל אחד. לרוב, יש קבוצת חברים די קבועה והרבה פחות מגע פיזי בשעת משחק. בגיל הזה גם מקפידים מאוד על המראה (שמים ג'ל, עושות פן וכו') וקריטי להם שאף אחד לא ייגע להם בשיער. זו הסיבה שבערך בגיל 14 שיעורי ההידבקות יורדים דרסטית אבל לא לגמרי. בכל גיל אפשר להידבק בכינים. הקבוצה הנוספת שמחזיקה בשיעורי הידבקות גבוהים מורכבת מאימהות לילדים בני 3 עד 14. הן נדבקות ישירות מהילדים שלהן".
מה לגבי מגדר?
"בנות נדבקות פי שתים עד שמונה מבנים בכל המחקרים שנעשו בנושא. הסיבה העיקרית היא שלבנות בדרך כלל יש שיער ארוך יותר. הכינה לא קופצת מראש לראש והיא בוודאי לא עפה כי אין לה כנפיים. היא עוברת משיער לשיער בזמן מגע פיזי בין הראשים. ככל שהמגע הזו הזה יותר קל, כמו כתף לכתף, כך הסיכויים פוחתים. בנים עם שיער קצר צריכים ממש להזיז את הראש כדי לגעת בראש ילד אחר. בנוסף, יש לזה גם היבטים סוציאליים: יש הרבה יותר מגע וקרבה במשחקים של בנות. הן אוהבות להתעסק עם השיער זו של זו ולכינה קל יותר לעבור".
מה לגבי סוג השיער?
"בדקנו את אורך השיער, צבע השיער ובמיוחד את צורת השיער, חלק או מתולתל. אצל כולם מצאנו כינים אבל הרבה יותר קל לגלות אותן עם מסרק כינים. כשבודקים שיער קצר-בינוני וחלק עד גלי, המסרק עובר יותר בקלות והכינים מתגלות בקלות. ככל שהשיער הופך לארוך יותר ומקורזל יותר, אז יותר ויותר קשה ומסובך לגלות את הכינים. בשורה התחתונה אנחנו מוציאים יותר כינים מראשים של ילדים עם שיער באורך בינוני וחלק אבל זה בעיקר בגלל השיטות שלנו. בכל הגילים ובכל סוגי השיער יש כינים".
איך מטפלים בזה?
"חומר שנבדק ונמצא יעיל הוא דימטיקון. הוא סוגר את פתחי הנשימה של הכינים והורג אותן באופן פיזי. הבעיה הראשונה היא שיש לא מעט תכשירים בשוק שמכילים את החומר הזה, אבל לא כולם יעילים. הסיבה היא שיש חשיבות עליונה לפורמולציה (שילוב החומרים). היא עשויה לשנות את היעילות של כל חומר פעיל.
"הבעיה השנייה היא שאמורים להשתמש בתכשיר במשך רבע שעה על הראש. פתאום צצו תכשירים שמבטיחים לפתור את הבעיה בעשר דקות ואפילו בחמש דקות אבל הטיפול אמור להימשך רבע שעה. גם אם זה כתוב מפורשות בהוראות, ילדים נוטים לאבד את הסבלנות אחרי 7-6 דקות, ההורים נכנעים והטיפול נכשל. אני מפציר בהורים לדאוג שהחומר יהיה על השיער 15 דקות. לאחר מכן יש לחפוף את הראש ולסרק עם מסרק כינים כדי להגדיל את היעילות של החומר. חשוב להתעקש על בדיקה עם מסרק כינים כי זה הכלי הכי פעיל כדי למצוא כינים. הוא נבדק ונמצא יעיל פי חמש מבדיקה ידנית. בדרך כלל, טיפול אחד אמור להספיק. בשבועיים הבאים יש לבדוק פעם ביומיים את הראש של הילד כדי לוודא שאין כינים. אם רואים רק קליפות של ביצי כינים אין לבצע טיפול נוסף".
קליפות?!
"הכינה מטילה את הביצה מאוד קרוב לקרקפת, כי שם יש לה את התנאים הסביבתיים האופטימליים להתפתחות העובר כמו לחות וחום. בתוך שישה עד תשעה ימים הכינה יוצאת מהביצה ומשאירה אחריה קליפת ביצה שמגיעה עם דבק מסוים שהנקיבה מייצרת מהגוף שלה. בגלל הדבק הזה הקליפה יכולה להישאר דבוקה לשיער של הילד. השיער שלנו גודל כסנטימטר אחד בחודש. המשמעות היא שקליפות הביצים שבהתחלה בכלל לא ראינו כי הן היו סמוכות לקרקפת מגיעות אחרי חודשיים-שלושה לאזורים שכולם רואים. הצבע שלהן הופך מבז' ללבן ועל רקע שיער כהה, רואים אותן היטב.
"אם רואים קליפות של ביצים, צריך לבדוק היטב האם יש כינים ואם כן לבצע טיפול. אם לא מצאנו כינים ויש רק קליפות, לא נדרש שום טיפול. אל תעשו טיפולים אם אתם לא רואים כינים חיות. אם הקליפות האלו מפריעות מבחינת אסתטית ונותנות את ההרגשה שהילד עדיין נגוע פשוט תחפפו לו את השיער עם הרבה מרכך. ככל שהשיער יהיה יותר שומני, הדבק של הקליפה יתפוס פחות ופחות ותוכלו להוציא את רוב הקליפות בעזרת מסרק כינים.
"דבר נוסף וחשוב מאוד: יש אנשים שאחרי טיפול שלא עזר עוברים לשיטת סבתא שהיא טיפול בנפט. זה טיפול מאוד מסוכן והיו ילדים שאושפזו כתוצאה ממנו. אני שב ואומר: אין להשתמש בנפט כדי לטפל בכינמת".
יש בכלל אפשרות להימנע מראש מכינים?
"אני ממליץ לבדוק את הראש של הילד בגילי 4 עד 13 לעתים תכופות. אם נתפוס את הכינים הראשונות לפני שהן מתרבות ונעשה טיפול הוא בוודאי יהיה יעיל יותר. בנוסף, כדאי לאסוף את השיער בזמן השהות בגן והבית ספר, כדי שהמגעים יהיו מינימליים".
