מנדי בולטון, נער בן שלוש עשרה מכפר חב"ד, נפטר שלשום (יום שני) מהתקף לב. מנדי אמנם סבל מהפרעת קצב מולדת אבל גם מבריונות והצקות. במהלך מסיבת בר מצווה שהוזמן אליה ושגם בה התעמרו בו, לבו נשבר ונדם סופית.
מנדי נפטר במסיבת בר מצווה לאחר שעבר חרם - ראיון עם שירי קינגסברג-לוי, מייסדת עמותת 'ים של חברים'
(צילום: ירון ברנר)
"לצערי הרב, הסיפור הזה זה לא זר לי", אומרת שירי קניגסברג-לוי, מייסדת "עמותת ים של חברים" שהתארחה הבוקר באולפן ynet. "למנדי באמת נשבר הלב אבל יש אלפי ילדים שקמים בבוקר שבורי לב. הם לא רוצים ללכת לבית הספר כי מבחינתם הם הולכים לגיהינום. למרות כל הפעולות שאנחנו נוקטים להעלאת המודעות, התופעה הזאת רק הולכת ומתעצמת. הסיבה העיקרית היא ההורים. אני מקבלת ביום עשרות צילומי מסך מהורים. הם תופסים תעוזה וכותבים בווטסאפ הכיתתי של ההורים משהו בנוסח 'הילדה שלי לא הוזמנה היום לבת מצווה, בבקשה בואו נדאג שכולם יוזמנו', ומתוך יותר משלושים הורים שנמצאים בקבוצה, אולי שלושה הורים מעזים לענות. השתיקה הזאת של ההורים והפחד שלהם מהורים חזקים אחרים היא שיקוף להתנהלות הילדים. גם הם שותקים".
את בעצם אומרת שהבריונות הזאת מתחילה בקבוצת הוואטסאפ של ההורים.
"לחלוטין. אם ההורים שותקים, למה שהילדים לא ישתקו? הצביעות חוגגת. כשמקרים כמו של מנדי מתפרסמים בתקשורת, פתאום כולם כותבים תגובות עצובות. ברור שזה מאוד מעציב, אבל מבחינתי, זאת צביעות. איפה הייתם כשפנו אליכם לעזרה לפני שהילד מת? הורים כל כך מגוננים על הילדים שלהם, כל הורה פה מגדל נסיך או נסיכה, וזאת התוצאה. אבא של מנדי סיפר בפוסטים שהעלה לרשת שהוא פנה כל כך הרבה פעמים להורים, אז איפה הייתם? מה החוכמה לפרסם פוסט בדיעבד שאתם בוכים וקשה לכם? איפה אתם במאני טיים? זה מרגיז וזה מקומם כי אני יודעת שמספיק שהורה אחד יבין שיש פה מצוקה אמיתית ויושיט יד, כדי שזה יסתיים בצורה אחרת.
"הרבה פעמים מעלה פוסטים על כל מיני מקרים, ואני חותמת לך שחצי מהתגובות הכואבות והעצובות מגיעות מאימהות שמתנהגות בדיוק ככה, שלא מציעות עזרה כשצריך אותה.
"אני לא מבקשת שתציעו עזרה לילד שגר באשקלון בשעה שאתם בכלל גרים בירושלים, אבל סטטיסטית, אחד מכל חמישה ילדים הוא ילד שקוף או מוחרם. מכיוון שאנחנו לא גרים בשוודיה שבה יש 14 ילדים בכיתה, זה אומר שבכל כיתה בישראל יושבים חמישה-שישה ילדים שסובלים בריונות. פה תתנו את העבודה, פה תושיטו את היד. אלה ילדים אומללים, ילדים שמרגישים שהם אוויר, לא ראויים להיות בעולם הזה. המקרים הם מאוד קשים אבל הם מגיעים לכלי התקשורת רק אם הסוף מזעזע או אם הם מצולמים במקרה. איפה כל אלו שלא מצולמים?
"אנחנו מגיעים למצבים האלו כי הורים לא מספיק עם יד על הדופק וכי לפעמים הם ממש מטפחים את זה. אני מאשימה אך ורק את ההורים. איך יכול להיות שאמא מאפשרת לבת שלה להזמין לבת מצווה את כל הכיתה מלבד ארבע בנות, כי הן לא חברות טובות שלה? הרי פה זה מתחיל. אם כל הורה יעשה את העבודה בבית עם הילד שלו, לא נגיע למצב הזה".
הלוואי שהמילים שלך יגיעו לאוזניים הנכונות ונצליח למנוע לפחות את המקרה הבא.
"אני רוצה להוסיף כמה מילים לסיום: עמותת 'ים של חברים', שמנוהלת על ידי ועל ידי נועה אלון חזן, פועלת להעצמת ילדים שמתמודדים עם חרם חברתי. בעזרת מתנדבים שהם מלאכים אנחנו מפגישים בין ילדים בשעות אחר הצהריים ועושים להם פעילויות כי מבחינתנו אף ילד לא צריך להיות לבד. אין דבר יותר עצוב מהבדידות הזאת".
