ההורים שלנו האמינו בזמן שנמדד בכמות, כלומר - שהורים צריכים לבלות עם הילדים כמה שיותר זמן. אחר כך הגיעה מהפכת זמן האיכות, שדרכה אנחנו ההורים קצת שוחררנו מרגשות האשם המלווים את הזמן המועט שלנו עם הילדים. ועכשיו? עכשיו אנחנו בזמן קורונה. וזה לא פה ולא שם.
הקורונה שינתה את חוקי המשחק. הסגרים והבידודים החזירו אותנו, בעל כורחנו, לבלות יחד זמן משפחתי הרבה מעבר למקובל. היינו ועודנו נוכחים בבית הרבה יותר מאשר בעבר - המצפון שלנו יצא לנשום אוויר צח, והנה סוף סוף אנחנו הורים נוכחים. אז נכון, אנחנו מבלים המון שעות עם המשפחה, אבל זה לא באמת.
קראו עוד:
בואו, ברור לכולם שאנחנו לא באמת נראים כמו התמונות שאנחנו מעלים לפייסבוק. אנחנו לא באמת נהנים כמו שאנחנו מציגים באינסטוש, ולצערנו - אנחנו לא באמת הורים נוכחים. בבתים של כולנו מתקיימים שני עולמות שחיים במקביל - העולם הווירטואלי והעולם "המציאותי". ובינינו, המציאות האמיתית, כמעט בכל הבתים, היא מה שקורה לכולנו בעולם הווירטואלי. כן, העולם הזה שדרכו כולנו למדנו להקליד חיבוק ,להקליד נשיקה, להקליד אהבה. העולם המהיר הזה שבו למדנו לנהל שיחות בהקלטות של מהירות שיא, ועל הדרך ויתרנו על הקול שפעם היה הכול עבורנו.
כן, הקורונה גרמה לנו להרגיש טוב עם הנוכחות שלנו בבית. אבל, כמה זמן באמת נשאר לנו לילדים שלנו אחרי שראינו את כל הסטוריז, קראנו את כל ההודעות שנשלחו בכל קבוצות הוואטסאפ, דילגנו ל-ynet, קראנו מיילים, הצצנו בפייסבוק, גוללנו באינסטגרם, הצטלמנו, שיפצנו וצירפנו, בירכנו ליום הולדת וכתבנו על הרגשות המחורבנים שלנו?! וזה עוד לפני הזוגיות, הדאגה להורים המבוגרים שלנו, והקריירה כמובן.
מאיה כוכביצילום ביתיאז נכון, אנחנו נמצאים פיזית בבית עם המשפחה הגרעינית הרבה יותר - אבל הנוכחות ההורית שלנו נעדרת יותר ויותר. ואז באות הכותרות המאיימות: "נוער אבוד", "סמים", "אלכוהול", "חרדות", "שיימינג", "דיכאון", ואז גם נשאלות השאלות: מה קורה לדור הזה? לאן הוא יגיע? ויחד איתן באות התשובות והמסקנות: זה דור אבוד. הבידוד הנוראי והסגר גמרו אותם. המסכים שיגעו אותם. ואז, מגיעה האשמה האמיתית - הקורונה! זה הכול בגללה!
ואני אומרת - תתעוררו. זה לא רק, זה גם וגם. גם הקורונה וגם הדוגמה האישית שאנחנו נותנים להם. גם הקורונה וגם העולם הווירטואלי שמנתק אותנו. גם הקורונה וגם החסך העצום בקול המנחם, במגע הנעים, בעיניים אוהבות. נכון, זו גם הקורונה, אבל אולי זה גם, בנוסף, גם בגלל החוסר העצום בנוכחות הורית בריאה? איכותית כמותית...?
אז רגע לפני שאנחנו מאשימים את הגננת/המורה/המנהלת, בואו נקבל אחריות על החלק שלנו. בואו נרים את הראש ונדאג שהעיניים שלנו ייפגשו בעיניים של הילדים שלנו כשהם נכנסים הביתה, וגם אם אנחנו באמצע השיחה הכי חשובה בעולם.
בואו נגביל את עצמנו בזמן מסך, כי חינוך הוא קודם כל דוגמה אישית. אחרי יום עבודה, בואו נציץ בחדרים שלהם, נתעניין. נחפש אותם. בואו נחזור לשאול אותם, לאן אתם הולכים ? עם מי? בואו נחליט יחד איתם מתי הם חוזרים, וכמובן נבדוק שהם עמדו בהבטחה וחזרו בזמן, כי ילד שההורים שלו לא דורשים ממנו לחזור עד שעה מסוימת, מרגיש שלא אכפת להם ממנו.
בואו נהיה רגישים למצבי הרוח שלהם, לעצב, להשתבללות. בואו נזכור שסמכות היא נוכחות, ונחזיר הביתה את הגבולות שמעניקים להם ביטחון רגשי ובכלל. בואו נקשיב להם, ונשמע היטב גם את מה שלא נאמר. בואו נתעקש לשמוע אותם, גם כשנגמר להם או לנו הכוח. בואו נשתף אותם בחיים שלנו, במה שאפשר, וניתן להם להרגיש שהם נחוצים. בואו ניתן להם משימות בבית, כדי שירגישו משמעותיים.
בואו נחזיר את ההומור הביתה, ונצחק על עצמנו. נחשוב מחוץ לקופסה, נתכנן יחד חוויות משותפות ונדאג להוציא אותן לפועל. ובואו, בבקשה, בואו ניקח את ההישגים הלימודיים שלהם עכשיו במידה הנכונה. בואו נצמצם הערות, ונעיר רק על מה שחייבים. בואו נחליט על שעת קודש משפחתית, ונאיר עם פנס דמיוני ואוהב את כל מה שכן עובד. זאת עבודה יומיומית.
והכי חשוב - בואו נביט בילדים שלנו בעיניים טובות. חומלות. אוהבות. וכך גם על עצמנו. אין ילדים מושלמים, ואין הורים מושלמים, כולנו אנושיים. גם בקורונה.
הכותבת היא מדריכת הורים
