לפני שנה ומשהו פגשתי את ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הוא היה אורח בכנס גדול של "ידיעות אחרונות", אני הייתי אמורה להנחות את אחד הפאנלים, ומישהו שעמד לידי אמר, "בואי, אני אכיר לך את בצלאל לפני שתראייני אותו".
האמת היא שלא ממש רציתי ללכת. זה היה רגע נדיר של הפסקה מהעבודה, ואני עמדתי עם כוס קפה שחור ביד, שקועה כל כולי בתרגיל מתמטי מורכב. כלומר, ניסיתי לחשב אם הרוגלך שהיו מפוזרים על המגשים שווים את זיליארד הקלוריות שלהם, או שמדובר במרגרינת כנסים שפשוט תחלוף דרך הגרון שלי כלא הייתה ותתיישב לי ישר על הירכיים.
קראו עוד:
בניגוד לשאר החברות שלי, לא ראיתי אז בסמוטריץ' שטן נורא שצריך להיזהר ממנו, ולכן אפילו לא הסתקרנתי לפגוש אותו ולראות אם יש לו באמת קלשון. מבחינתי, הוא פשוט עושה מה שכל הפוליטיקאים עושים: פונה אך ורק אל הבייס שלו בלי שיהיה לו אכפת אם זה פוגע בכל השאר. לא היה לי ספק שאם הבייס של בצלאל היה רוצה לשמוע אותו מנגן ביוקלילי תוך כדי שהוא מפזם "הומואים הם מחלה, לה, לה", זה מה שהבייס היה מקבל.
אבל העיתונאי הבכיר שלידי התעקש, וככה נגררתי עם שמלתי הלבנה ועם כוס קפה שחור ביד לפינת החדר, לעשות שמוזינג לפני הריאיון. עיניו, ירוקות כמו דשא קצוץ טרי, נצצו אלינו בשובבות. שערו וזקנו היו כל כך אדמוניים ועזים תחת הניאון שהוא הזכיר לי ויקינג נורווגי. וכמובן שהוא היה נחמד.
פוליטיקאים הם כמעט תמיד נחמדים, ואני שקעתי בכריזמה שלו כמו באמבטיית קצף מרגיעה והרשיתי לעצמי להאמין שהוא ליברלי ופתוח. בשלב מסוים הייתי כל כך מנוטרלת, שהרשיתי לעצמי להגיד משהו כמו "אתה כזה נחמד במציאות, עכשיו כשפגשתי אותך ברור לי שאתה לא הולך להכניס את כל הגייז למחנות כפייה, ובטח שלא לאסור על נשים לעשות הפלה".
השינוי שחל באיש היה מדהים. בן רגע נעלם ההומור מהעיניים שלו, ובמקומו עלה כעס. כעס ירוק ומתכתי של קנאים שנראה לי אמיתי ומפחיד ממש. "שלא תהיה שום טעות", הוא אמר, "אני מאוד, אבל מאוד, נגד הפלות. מבחינתי שאף אישה במדינה לא תעשה הפלה, גם לא אם היא בת 17 ולא נשואה". מכיוון שחלף זמן מאז, חשוב לי להדגיש שאני מצטטת מהזיכרון וייתכן ששגיתי, אבל רוח הדברים הייתה כזאת. "ואם היא עברה אונס?" הקשיתי. "אולי אז כן", הוא אמר, "במצבים חריגים במיוחד. אבל שאר הנשים? שלא יעשו הפלות".
עד עכשיו אני זוכרת כמה זעזע אותי לגלות שגם בשיחת חולין, כשאין אף מצלמה בסביבה, הוא אשכרה אוחז בדעות האלו. תמיד חשבתי שהוא אומר אותן סתם, רק כדי לקרוץ לבייס. ופתאום זכיתי להציץ מתחת למכסה המנוע שלו, לראות מה הדלק שבאמת מניע אותו, מאילו דעות הוא באמת מורכב. זה היה כמו לפתוח אריזה מרשרשת של מתנה שנראית לך נאה ומבטיחה, ולגלות שם משהו שחור ומבעית, נגיד פגר של נחש.
וככה הוא המשיך לשטוח את משנתו. גרידה ממש בהתחלה, בשבוע שישי או שביעי של היריון? נגיד שבסדר, במצבים חריגים. זה עדיין לא תינוק. אבל הפלות בחודש השביעי בשום פנים ואופן לא. נדמה לי שזה היה אפילו עוד יותר גרוע, שהוא טען שזה רצח של תינוק גם אם העובר שבבטן חולה, גם אם הרופאים עצמם ממליצים לא לדון אותו לחיים של טיפולים וסבל. גם אז אישה בממשלה "שלו" לא תזכה להפיל בחודש שביעי.
הוא דיבר ודיבר, ואני לא סיפרתי לו את מה שהוא לא ידע, שברגע זה עומדת מולו האויבת הכי גדולה שלו ושל כמותו. אישה חילונית חצופה ומרגיזה שעשתה לא הפלה אחת, אלא שלוש. שתיים יזומות כשהייתי רווקה צעירה ופורייה ונקלטתי במהירות של צלחת פטרי שעומדת בשמש, ואחת מצערת, לא רצויה, שעשיתי כשרן ואני נכנסנו להיריון של גיל 40 פלוס. די שמחנו בהיריון המפתיע הזה, עד שהרופא בישר לנו שאין לעובר דופק ואין לנו ברירה אלא להפיל. לא סיפרתי לו כי לא רציתי להיות וכחנית ולעומתית, לא שנייה לפני שאני עולה לראיין אותו. אבל מתחת לכל זה, גם כי התביישתי להודות בפני האיש הזה שאני פרסומת מהלכת לגרידות.
דנה ספקטורצילום: יובל חןזה הדבר הראשון שמתנגדי הפלות לא מבינים, שאף אחת שעברה הפלה לא גאה. אף אחת לא חופזת למרפאה היקרנית והמצופה בשיש בשמחת עלומים ואומרת: "דוקטור לוין, תעשה טובה ותגרד ממני את הדבר הזה". כשזה קרה לי, באמת העמדתי פנים שזה קל, כמו ניתוח פצפון בחניכיים. אחרי אחת ההפלות אפילו התעקשתי לצאת לבלות בבר עוד באותו הערב. עד כדי כך היה לי חשוב להבהיר לציבור הבליינים, ובעיקר לבן הזוג הגרוע שהיה לי אז, שחזרתי לשגרה. אבל מתחת לכל זה, כל הפלה שעשיתי נצרבה בי במקום הכי עמוק ולא מודע שיש לי בגוף, ברחם.
על פני השטח התנהגתי כמו רווקה חופשייה וחסרת אחריות, אבל במקביל התחילו אצלי כל מיני תופעות מוזרות שלא הבנתי. לילות ארוכים של נדודי שינה, בכי בלתי צפוי שתפס אותי דווקא באוטובוס. היה משהו פסיכי, לא מאוזן, אפילו בדרך שבה התעקשתי לקיים יחסי מין כמה לילות אחרי עם הבחור הלא-מתאים שממנו נכנסתי להיריון. רק עכשיו אני מבינה שזו הייתה דרכי להתמודד עם מה שההפלה אמרה לי, שזה סוף של משהו, שזה מוות.
נכון, אנחנו בחרנו להמשיך את הקשר גם אחרי הגרידה. הערב ההוא היה הדרך שלי להילחם עלינו ולהגיד שלא מתנו. אבל בפועל הקשר גווע מעצמו אחרי כמה שבועות, כי כל היריון אומר משהו גורלי וחזק עלייך, עליכם, גם אם את לא רוצה לשמוע וממשיכה לרקוד ולשתות.
גם סופו של ההיריון הרצוי שנכנסתי אליו עם רן הקשה לי על הנשמה. הכאיב לי מהרחם. ידעתי שלא הייתה ברירה, שהעובר מת בעצם, ובכל זאת זה לקח לי שנה בערך לחזור להאמין שהאהבה שלי ושל רן לא מקוללת ושיש לנו זכות קיום גם כשהביולוגיה החליטה בשבילנו שלא יהיה לנו ילד משותף.
נכון שנשים מסוגי לא תופסות מעצמן רוצחות. רציתי לצרוח על סמוטריץ' כשהוא למעשה קרא לי רוצחת. אבל שיהיה ברור, גם אצל נשים כמוני כל הפלה היא משהו שנעשה עם המון צער. גם אם את לא מודעת לזה, גם אם את רק בת 17 וחוגגת את זה שנפטרת מ"זה", גם אם את החילונית התל-אביבית הכי קלילה, בסופו של דבר הרחם שלך ימצא דרך להזכיר לך שזה כן ביג דיל, שנגעת ברקמת החיים והמוות ומשהו בך לא יחזור להיות כמו שהיה.
אולי בגלל זה לא אמרתי לו שאני עשיתי הפלות ושאני שמחה שעשיתי. ידעתי שהוא יחשוב שאני איזו חסרת אחריות שהורגת תינוקות בשביל הכיף שלה בעודה מגלגלת לעצמה עוד ג'וינט. לא היה שום סיכוי שהוא יבין את המורכבות הזאת, שמחה גדולה על שאת לא בהיריון בגיל 24 מצד אחד, ומצד שני צער נוראי, גורף, שאת אפילו לא מסוגלת לדברר או לנתח.
אני לא זוכרת מה עניתי לבצלאל כשהוא דיבר על סט האמונות שהוא יפעיל כשהוא יגיע לעמדה של כוח. אני רק זוכרת את התחושה המדויקת שעלתה בגוף שלי באותו רגע. יש מעט מאוד תחושות שמזכירות את זה, את מה שאישה כמוני מרגישה כשהיא עומדת מול מתנגד הפלות, ועוד אחד כזה בכיר, עם המון כוח פוליטי לחוקק חוקים נגדה בכנסת. היא מרגישה במכה אחת את השבריריות של החופש שלה. החופש הנפלא שלה, זה שהיא אפילו לא חשבה עליו מרוב שהוא מובן מאליו. כי הנה, קמתי בבוקר ושמתי שמלה לבנה, ובחרתי לא לאכול רוגלך גרועים, ואפילו אפשרתי לעצמי להאמין שבצלאל סמוטריץ' אחלה בן אדם. אבל כל זה יכול להשתנות בדקה אחת. זו אימה טהורה.
מצד אחד ניצבים גברים שבשבילם זה רק ויכוח, דיון על ערכים. הם מעולם לא הרגישו מה זה לקבל שני פסים בבדיקת היריון שנייה לפני שאת יוצאת למסיבת פורים. אבל בשבילך? בשבילך זה הגוף שלך וזו את עצמך שהם הפכו, כמו שאמרה האמנית ברברה קרוגר, ל"שדה הקרב שלהם". אם הם יצליחו להגשים את האג'נדה שלהם לכדי חוק, הגוף הפרטי שלך הוא שייאלץ להרגיש כאבים קשים בלילה ולהבין פתאום שאלו עצמות האגן שמתרחבות כדי להתאים את עצמן לשאת תינוק, הגרון שלך הוא זה שיתכווץ בבחילה כשאת מקיאה מים מרופשים על הבוקר.
לכן את הדיון הזה אי-אפשר לקיים עם אנשים שהם לא נשים. זה פשוט לא אותו שדה. מצד אחד חוק יבש מצד, שני בן אדם שיאבד את זכויותיו לטובת רעיון.
מצד אחד ניצבים גברים שבשבילם זה רק ויכוח, דיון על ערכים. הם מעולם לא קיבלו שני פסים בבדיקת היריון שנייה לפני מסיבת פורים. אבל בשבילך? בשבילך זה הגוף שלך וזו את עצמך שהם הפכו, כמו שאמרה האמנית ברברה קרוגר, ל"שדה הקרב שלהם"
כל זה נראה לי כל כך בסיסי, עד שלפני שבועיים התפרסמה פסיקה חדשה בבית המשפט העליון בארצות הברית. היא אומנם לא אוסרת על הפלות, אבל כן נותנת לכל מדינה בארה"ב זכות לבחור בעצמה אם היא מאשרת אותן או לא. כמו תמיד, הזכות הזאת להחליט הפכה לזכות לכפות, ובטקסס כבר יש לפחות אישה אחת שיושבת בכלא על שביצעה הפלה.
כששמעתי על החוק עלה בי פחד ממש דומה לזה שעלה בי בשיחה ההיא עם סמוטריץ', מין אימה לא רצונית. ראיתי מלא נשים מגיבות כמוני ברשתות, הן זעמו וטענו שהנה אמריקה הופכת לכל מה שראינו ב"סיפורה של שפחה". הרבה מהגברים בטוויטר דווקא הביעו שעשוע, טענו ש"זה רק איזה שינוי קטן של החוקה, לא צריך להיכנס להיסטריה ולחשוב שבקרוב אמריקה הופכת לגלעד עם שפחות שאונסים בשביל תינוקות".
ובעוד הם עושים מה שגברים עושים, כלומר מסרבים להבין שבשבילם זה רק מילים ובשבילנו זו תחושה פיזית של חבל שהולך וסוגר על הצוואר, נזכרתי בשיחה ההיא עם סמוטריץ'. וידעתי, יש בכנסת שלנו מלא אנשים שאוחזים בדעות כמו שלו וחושבים שאמריקה יצאה גדולה גם הפעם. ופתאום קלטתי - בשנייה אחת זה יכול להשתנות, במהלך של יום גרוע אחד בכנסת, וכבר גם אצלנו יש חוק נגד הפלות. זה אפילו לא חייב להגיע מאידיאולוגיה בוערת ודתית כמו של סמוטריץ', מספיק שיבוא איזה פוליטיקאי ציני שבא לו לפנות אל ציבור בוחרים חדש. מספיק מישהו מהאופוזיציה שסגר איתו דיל על חוק שחשוב לו יותר בתמורה לזה שהוא יצביע איתו.
רוב חברי הכנסת שלנו הם גברים, וכפי שכבר למדנו מההיסטוריה היד של גברים מאוד קלה על ההדק בבואם לתעדף תינוקות חסונים שתורמים לדמוגרפיה ולצבא, על פני היצור המדמם והחשוד הזה ששמו אישה.
נכון, ברגע זה, בממשלה הזו, זה לא ממש סביר שיעבור חוק נגד הפלות. שר הבריאות הוא ניצן הורוביץ, איש מרצ, חילוני, ליברל, שכבר בדצמבר 2021 ביקש להוריד מכוחן של הוועדות להפסקת היריון ולייבש את עוצמתן. אחת הדרכים היא לנסח מחדש את השאלונים שמקבלות כל נערה ואישה שבאות לוועדות להפסקת היריון. למשל, לא לתת להן לשאול, "למה לא השתמשת באמצעי מניעה?", "מה מונע ממך להינשא לבן זוגך?", "האם יש אופציה שתגדלי אותו לבד?".
"פתאום קלטתי: יום גרוע אחד בכנסת, וגם אצלנו יש חוק נגד הפלות. זה אפילו לא חייב להגיע מאידיאולוגיה בוערת ודתית כמו של סמוטריץ', מספיק שיבוא איזה פוליטיקאי ציני שבא לו לפנות אל ציבור בוחרים חדש, או מישהו מהאופוזיציה שסגר איתו דיל על חוק שחשוב לו יותר בתמורה לזה שהוא יצביע איתו"
הייתי בת 24 כשהלכתי לוועדה בקריה. היה יום מעונן ואפור כמו שרק ימים בערבה המכוערת ששמה הקריה יכולים להיות. את מתבקשת לשבת על ספסל מחוץ לצריף, להמתין שחברי הוועדה המכובדים יתכנסו. את נכנסת לחדר, שבו יושב גינקולוג בכיר, עוד רופא שמכונה מומחה ואין לך מושג למה - שלי נראה כמו מומחה להעברת ביקורת ובחן אותי כמו ג'וק מגעיל - ועובדת סוציאלית, שאותה פגשתי לשיחה מקדימה שבה היא חקרה אותי ברכות של גבלס למה אני רוצה להפיל.
אחר כך הם אמרו לי לצאת ולחכות בעוד הם "מתדיינים". הם אשכרה נותנים לך לחכות לרגע ההכרזה הדרמטי, האם תזכי להפיל או לא, ממש כמו ב"כוכב הבא לאירוויזיון". ואני התיישבתי על הספסל ופתאום הרגשתי מלוכלכת. ככה הבנתי שמשהו בוועדה עבר איזה גבול מבחינתי.
מבחינת הוועדה, האשמה הייתה כולה שלי על שנכנסתי להיריון, ולא משנה שזה קרה בגלל הבחור ולא בגללי. את הבחור שלי אף רופא יהיר ועצבני שהגיע מתנשף היישר מקליניקת המיליונים שלו בצהלה לוועדה לא חקר למה הוא לא נזהר. רק אותי.
על פניו הוועדה אמורה הייתה להפחיד אותי, לגרום לי לטראומה כזאת שאני לא אשגה ככה שוב. אבל האמת היא שכל מה שהיא עשתה זה להעמיק את הנתק ביני לבין הגוף שלי. אחרי זה את כל כך נחושה בדעתך להחזיר את הסקס להיות רק כיפי, במקום הדבר הקליני והמשפיל והממשלתי הזה שהוא הפך להיות. כן, אני בהחלט יכולה לומר שהוועדות שעברתי השיגו את ההיפך הגמור ממה שהן היו אמורות. במקום ללמוד את הלקח ולהפוך לאישה שהולכת לגינקולוג שלה בזמן ומבררת על שיטות חדשות, כל מה שרציתי היה להדחיק ולחגוג את הגוף שלי בחופשיות מטומטמת.
השנה היא 2022, מדוע נערה בתיכון עדיין צריכה לדבר על חיי המין שלה עם רופא זר שבוהה בה? מדוע אישה צריכה להסביר לאישה אחרת בדיוק איך נכנסה להיריון כאילו הרחם שלה הוא נכס לאומי כמו המנורה עם שבעת הקנים? האם למישהו בעולם יש עוד ספק שכל הוועדות האלו והאיסורים המלאכותיים מעולם לא עשו את מה שהם אמורים לעשות, כלומר להפחיד ולמנוע מנשים להיכנס להיריון? הדבר היחיד שמשתנה הוא כמות הנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שיולדות נגד רצונן ונכנסות למעגל המצוקה עם התינוק. זה ככה, כי בכל מקום שבו שמים טריז בירוקרטי מפותל בפני האישה שרוצה להפיל, העשירות מוצאות פרצות וגינקולוג פרטי עם קשרים, והעניות נכנסות לבהלה מהמחשבה שיצטרכו להתמודד עם סמכות ופשוט לא הולכות לוועדות.
המצב בעולם כרגע מפחיד מדי מכדי שנשים ישלימו איתו. בארה"ב החוק הזה עבר רק כי טראמפ ניצל את ההזדמנות למנות שופטים מסוגו. אצלנו בישראל הממשלה מקרטעת יותר מסוס נדנדה שנשכח בחדר ילדים רדוף רוחות, וצריך רק 'פו' אחד כדי שגורמים שמרניים קיצוניים שוב יישבו בעמדות כוח מטורפות. למעשה, זה כבר קורה. רע"מ, למשל, ידועה במדיניות האנטי שלה נגד הפלות יזומות. אסור שדבר כל כך מהותי כמו זכותנו על גופנו יהיה נתון לתנודות פוליטיות, לדווקאיזם של גברים שמרנים שרוצים להעניש את כל הליברליות המטורללות האלו שלא מורידות שיער ולועגות להם באינטרנט.
"המצב בעולם כרגע מפחיד מדי מכדי שנשים ישלימו איתו. בארה"ב החוק עבר רק כי טראמפ ניצל את ההזדמנות למנות שופטים מסוגו. אצלנו הממשלה מקרטעת יותר מסוס נדנדה שנשכח בחדר ילדים רדוף רוחות, וצריך רק 'פו' אחד כדי שגורמים שמרניים קיצוניים שוב יישבו בעמדות כוח מטורפות. זה כבר קורה"
וזה מזכיר לי משהו שקרה מחוץ לוועדה. ישבתי שם, שקועה במחשבות כמו "מה יקרה אם אני לא אתעורר מההרדמה לעולם?", ואז התיישבה לידי אישה. בהתחלה לא התייחסתי אליה בכלל, היא הזדחלה למקום לידי בדממה וכמעט בלי להשמיע קול. רק מאוחר יותר חשבתי שהיא עשתה את זה בכוונה, ממש כמו תולעת. היא הייתה כל כך שקטה ואפרורית, שהופתעתי כשהיא פנתה אליי פתאום בקול חד וצורם. "סליחה", היא אמרה, "אפשר להראות לך משהו?". לא הספקתי להבין מה קורה, והיא כבר שלפה במהירות קלסר מהתיק שלה ותקעה אותו בפרצוף שלי. היו בו תמונות של עוברים חמודים ואומללים שצורחים כשכלי רפואי מפחיד מתקרב להרוג אותם, ומעליהם משפטים מעליבי אינטליגנציה כמו "אימא, אל תהרגי אותי, אני אוהב אותך עם כל הלב".
באותו רגע נחתה עליי ההבנה: היא לא סתם התיישבה לידי, היא כנראה באה לפה במיוחד כדי ללחוץ על נשים כמוני ברגעים הכי קשים. אי-אפשר להסביר את הגועל שהיא עוררה בי, התולעת הזאת עם ארשת הפנים הרחומה שלה. נשים שמתנגדות להפלות בצורה כל כך אקטיבית, כמו האישה הזו, תמיד נראות לי כמו שונאות נשים שמחביאות את השנאה שלהן מאחורי אהבה גדולה לעוברים.
בכלל, אני חושדת באנשים שאוהבים יותר מדי תינוקות וילדים לא שלהם. אלו שתמיד יעירו לך שאת לא בסדר כי לילדה שלך קר, ואיך את לא רואה כמה היא סובלת מהרוח הנוראה של חודש מאי. בעיני עצמן הנשים האלו הן טובות לב, הן מרגישות שהן המושיעה היחידה שמצילה את התינוקות הקטנטנים, הגוזלים, האוצרות -אלה המילים שנשים כאלו ממש אוהבות. מתחת לכל זה, יש לאישה כזאת פחד ענקי מאנשים מבוגרים שכנראה אף פעם לא חיבבו או האכילו אותה דבש במשרד. פלא שהיא מעדיפה עוברים ברחם? הם מושלמים כי אפשר לשלוט בהם. כי מה בעצם הרעיון בהתנגדות להפלות? פחות קדושת החיים, יותר שליטה על הנשים החצופות שחושבות שמותר להן לעשות מה שבא להן עם הגוף שלהן, במקום להבין שהוא קודש למדינה ולתינוקות.
יכולתי לראות את זה בדרך שבה עיניה הקטנות סקרו אותי, את השנאה הזו לאישה הרווקה שמה היא חושבת לעצמה, היא תקיים פה יחסי מין בלי הגבלה ובלי חשבון ותשמיד לעם היהודי עוברים? ואני, רק אני, עם עיני החרוז שלי ותסרוקתי שמזכירה נמייה רטובה שנצמדה לי למצח, אהיה הפה של התינוקות האומללים מול הפרוצה השטחית הזאת.
זה היה הרגע שבו התיכוניסטית שישבה לידי פרצה בבכי. היא הייתה צעירה בשביל לקלוט כמה הפוטושופ בקלסר גרוע, כמה העוברים הצורחים האלה אמיתיים בערך כמו קוביות לגו כתומות. היא גם ככה הייתה מתוחה, לא הפסיקה למולל את היד של החבר שלה, והאישה הזאת פשוט ערערה אותה סופית.
עד היום, מדהים אותי שמה שקרה לי ולתיכוניסטית הוא חוקי, שמותר לנשים כאלו פשוט לבוא לוועדות, לפתוח את קלסרי הפלצות שלהן בפרצוף שלך ולהטריד נפשית ילדה בת 17 ברגע כל כך קשה בחייה. זה חוקי. אבל להפיל בלי לעמוד מול ועדה, ולהרגיש לבדך את כל משא הבושה והאשמה שאמור היה ליפול גם על הגבר שהכניס אותך להיריון? זה לא.
הטור פורסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
