אל תפחדו לקרוא, זה גם מצחיק. לפעמים נדמה לי שארז, הבן הצעיר שלי בן ה 14, עם צרכים מיוחדים, שם לעצמו למטרה לפרוץ לי כל טאבו אפשרי. הפעם הוא הגדיל לעשות, והציב אותי מול טאבו חד משמעי - מוות. הרג אותי.
הכול התחיל בסיור במרכז פרס לשלום בסוף החופש הגדול, סיור מונגש ומשולב במשחקי מציאות מדומה שחשבתי שזה יעניין את ארז. וזה אכן עניין אותו. הוא התמקד בסיפור האישי של פרס. כשהמדריך סיפר שפרס נפטר בגיל 93, ארז נדרך.
"ממה הוא נפטר?", הוא שאל מול כולם. "כולם מתים בסוף", ענה לו המדריך והמשיך הלאה. ארז התעכב על זה והתעקש להבין. הסברתי לו ששמעון פרס היה מבוגר מאוד ולכן הוא נפטר. מאז אותו ביקור ארז מתעניין בכל מי שמת. הוא שואל שאלות, בעיקר על סבא שלו שנפטר עוד לפני שנולד: "באיזה גיל הוא נפטר?", "ממה הוא נפטר?" ,"הייתם עצובים?" ועוד ועוד.
קראו עוד:
אני זוכרת את השיחות האלה עם נועה ואסף, האחים הגדולים של ארז. רק כשהם היו בני ארבע או חמש והיה יותר קל לנפנף אותם עם סיפורי מלאכים בשמיים. את ארז אי אפשר לנפנף. אבל איך מדברים על מוות עם ילד שנתנו לו שנה לחיות? ילד שמבחינת חלק מהרופאים הוא פה על זמן שאול? ההתעסקות שלו עם מוות יכולה להיות פסיעה מלהתעסק עם המוות שלו עצמו. מה אעשה אז?
"סופר מריו מת", ארז הכריז כמה ימים אחרי, בעודי שותה קפה עם חברתי דפנה. "מה מת?", שאלתי. "נגמרו לו הסוללות", הוא הצהיר והראה לי את דמות הלגו המשוכללת. "בסדר, אז נחליף סוללות". בכל זאת, צעצוע שעלה לי 200 שקל. "לא! הוא מת. ואני חייב לעשות לו הלוויה", הוא היה-חד משמעי. "אוי נו ארז, אנחנו לא משחקים בהלוויה", האוטומט שלי ענה.
למזלי, דפנה נכחה ושאלה אותי, ספק בתמימות ספק בהומור, "למה לא בעצם?", אז הם התחילו לקשקש ביניהם והחליטו איפה ומתי תהיה ההלוויה, וסיכמו על כיבוד - ביסלי גריל ומיץ פטל. הקשבתי להם, ושאלתי את עצמי - "למה לא, בעצם?", נשמתי עמוק והסכמתי. ארז היה מאושר.
בחיים לא הייתי מאמינה על עצמי שאשחק במשחק דמיון שחור שכזה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מפחדת פחד מוות ממוות. אסור היה לדבר איתי על זה. אבא שלי יצא מהחיים שלי כשהייתי צעירה מאוד, ואימא שלי הייתה הדמות המשמעותית בחיי. המחשבה שיקרה לה משהו, שהיא תמות, שחלילה אשאר בלעדיה, העלתה בי חרדות נוראיות.
כשהייתי בת 10 בערך, אחותי עבדה עליי ואמרה לי שלאימא שלנו נותרה שנה לחיות. זו הייתה תקופה שהיא השתעשעה עם התמימות שלי ועבדה עליי לפחות פעם ביום. שכבתי שלושה ימים עם חום גבוה מהמתיחה הזו. הפחד לאבד את אימי היה כמו חרדה קיומית מבחינתי. מאז, נמנעו בבית מלדבר איתי על מוות. עד שארז נולד.
עוד בבית חולים הכינו אותי לכך שסביר שהתינוק שלי לא יחזיק מעמד. השיח על מוות עלה על סדר היום ולא הייתה לי שום דרך להתחמק ממנו. לגדל ילד בצל האיום של המוות, זו משימה קורעת לב. במהלך השנים למדתי לחיות לצד החרדה. אני הולכת איתה יד ביד, מראה לה שארז חי, אפילו מאושר, ושאף אחד לא באמת יודע מה יקרה.
אז כשארז ביקש ממני לארגן הלוויה לסופר מריו, הרגשתי כאילו ים של פחדים מטביע אותי. אבל בזכות השאלה התמימה הזו, 'למה לא בעצם?', החלטתי שאני מעיפה הכול הצידה וקופצת ראש עם הילד הזה היישר לגל הגבוה הזה. איכשהו, הוא תמיד מצליח ללמד אותי משהו. אז אם זה עוד שיעור חדש מהמאסטר שלי, מי אני שאפספס?
ארז תכנן הכול. הוא הכין ארון קבורה, שלט לקבר, הספד, ביסלי גריל ומיץ פטל, והוא אפילו הזמין את איתן, החבר הכי טוב שלו. איתן, שגם לו צרכים מיוחדים, שמח להגיע להלוויה של סופר מריו. למזלי, אימא שלו זרמה וככה הילדים קבעו PLAY DATE.
האזינו: למה אנחנו מרגישים אשמים כל הזמן?
טקס ההלוויה תועד, וארז ואיתן היו מאושרים לקבור את מריו. הם סיפרו שהוא הולך לבית של אלוהים. אני מודה שלא יכולתי שלא לצחוק איתם. הקלילות והטבעיות ביחסם למוות הדהימה אותי. רגע לפני ההלוויה ארז הודיע לי שסופר מריו זו בובה, אז שלא כמו בני אדם, הוא יוכל לקום לתחייה. והאמת? שמחתי שצעצוע של 200 שקלים לא ייקבר לנצח.
"מה עשיתם?", שאל אבא של איתן כשהגיע לאסוף אותו. "קברנו את סופר מריו", איתן ענה לו. "מה עשיתם?!", הוא שאל שוב והפנה את המבט שלו אליי בתהייה. מסתבר שהוא לא ידע על התוכנית.
"שמעת נכון", אמרתי לו. למזלי, יש לאיתן הורים עם הומור שחור משחור, והוא צחק. כשהילדים נפרדו הם החליטו שבפעם הבאה הם יארגנו הלוויה לברני, עוד דמות אהודה אצלנו בבית. ארז קבר עוד כמה בובות עד שמיצה את העניין. ונראה שהוא עשה לעצמו סדר עם הנושא, אבל לא העזתי לשאול אותו על כך. ואני? אני מסתכלת ולומדת. נדהמת מהיכולת המופלאה הזו של ארז, לקחת נושא כזה ולהקליל אותו.
אני כנראה אף פעם לא אפסיק לפחד ממות יקיריי, אך בזכות ארז החרדה הקיומית הזו הפכה לפחד נורמלי. פחד שלאחרונה אני מסוגלת להישיר אליו מבט ואפילו לצחוק עליו. למה לא, בעצם?
הכותבת היא אימא לשלושה ילדים, מחברת הספר "שמיכת פרחים", מרצה ומפעילת מיזם חברתי התנדבותי "זמן מיוחד" למען הורים לילדים עם צרכים מיוחדים
