התקופה הזו בשנה פותחת את "עונת הטקסים" במערכות החינוך ובחברה הישראלית כולה, החל מטקסי יום השואה ויום הזיכרון, וכלה בטקסי סיום ובמסיבות סוף שנה. האירועים הללו מצטרפים לשגרה ששוב מופסקת, אחרי חופשת הפסח הארוכה ולפני הפרידות בסיום השנה המתקרב. אבל, לא כל הילדים מרגישים נוח להשתתף בטקסים ההמוניים, וחלקם אף חשים חרדה של ממש.
ילדים ובני נוער מרגישים דברים שונים כלפי טקסים, הופעות ואירועים, בדיוק כמונו. מספיק להיזכר איך צחקקנו במבוכה בצפירות, או קפאנו כמו פסלים עד שהן חלפו. כך גם ילדינו - הקטנים נלחצים מהמעמד ה'מכובד', ובני הנוער נעים בין ציניות בועטת לבין שמירה על המוסכמות.
קראו עוד:
ההתנהגות שלהם לא תמיד תואמת את מה שאנחנו מצפים מהם באותו רגע. ואנחנו מצפים: לשבת יפה ובשקט, לכבד, לפעמים להשתתף ולהקריא, לשיר או לנגן. ברגע האמת, הפעוט שרקד בבית ודקלם את כל השירים לא זז מהרגל שלנו בטקס בגן. המתבגרת שלנו שחלמה לשיר סולו בטקס השנה, אבל הרבה לפני שהיא עולה על הבמה, היא רועדת מפחד.
להתבייש פעמיים
מה שלרוב הילדים נראה טבעי ורגיל, עלול לאתגר ילדים ובני נוער מופנמים וביישנים שמתמודדים עם הימנעות וחרדה חברתית. אחד האתגרים הגדולים הוא הטקס ההמוני, מרובה המשתתפים. הרבה ילדים אפילו נמנעים לחלוטין מהגעה לבית הספר ביום הזה, רק כדי לא להתמודד עם הקושי, הרעש וההמולה.
אסנת בירןצילום: טל הראלהדבר נכון במיוחד כשהטקסים כוללים השתתפות פעילה, גם אם מדובר "רק" בהנחת פרח או בעמידת דום בצפירה. ילדים ונוער ביישנים ומופנמים, או שמתמודדים עם חרדה חברתית, תמיד יחשבו שכולם מסתכלים עליהם, שהם בולטים, שהם מוזרים. המצב כולו הוא חוויה מלחיצה ביותר עבורם.
יתרה מכך, הם חוששים במיוחד שיבקשו מהם להשתתף בעצמם בטקסים ובמסיבות סוף השנה. הם מרגישים שמצופה מהם לקחת חלק, להקריא, להציג או לרקוד, והם חוששים לאכזב. במקביל, יש ילדים ובני נוער שרוצים מאוד להשתתף, אבל לא מרגישים שהם יכולים. הפערים הללו יכולים ליצור תסכול ומועקה, והשיפוטיות העצמית המאפיינת רבים החווים חרדה חברתית - לא מסייעת.
עבורנו ההורים זו גם לא חוויה פשוטה. ועדיין, תפקידנו להכיל אותם ברגעים הקשים, לתווך את המציאות ואת המסרים החשובים, ולאפשר להם להגיב בכל צורה.
זו לא הצגה
כדאי שנהיה מודעים לכך שזו לא תקופה רגילה, ונהיה גם ערים ורגישים לקושי אפשרי. חשוב להבין שזו לא הצגה ולא משחק, אלא מצוקה אמיתית שהילדים מרגישים, גם הם בעצמם מתקשים לשים את האצבע על הנקודה המדויקת. הם יחושו מוצפים ואף יחוו רגרסיה כללית, גם בהיבטים שלכאורה לא קשורים.
"לא רוצה ללכת לטקס"
הילדים מסרבים ללכת לבית הספר ביום של הטקס? בדקו אם יש גורם חינוכי או חבר/ה שיכולים ללוות אותם באותו יום ולהיות להם עוגן רגשי. כדאי לאפשר להם לנכוח בטקס מרחוק, לא לשבת בשורות עם כולם, אלא לתת לילד לווסת את ההשתתפות שלו ולצאת באמצע אם צריך.
אם למרות הכול עדיין קשה לילד להגיע - קבלו את הקושי ושחררו. במקום זאת, אפשר ללכת עם הילד לטקס אחר, עירוני, או פרטי, לצפות מרחוק אבל עדיין להרגיש שלקחתם חלק. בטקס הבא, אולי תוכלו להתקרב עוד קצת.
"לא משתתף במסיבת סיום"
גם כאן, כדאי לנו להתחשב בקצב של הילדים. אפשר להציע להם מגוון של דרכים להשתתף במסיבה, ולא בהכרח על הבמה, אלא בדרך המתאימה לכל אחת ואחד. המטרה היא שהם ירגישו שייכים ורצויים, בלי אלמנטים של לחץ או של ציפייה להשתתף אם הם לא מעוניינים בכך.
בסופו של דבר, ילדים שמתמודדים עם חרדה חברתית צריכים שנראה אותם, את את האתגר העצום והבלתי-נראה שהם צולחים מדי יום, שנקבל אותם כפי שהם ושנהיה שם בשבילם.
וככלל, כדאי שילדים שחווים קושי ואתגר חברתי ייפגשו, יכירו ויהיו חלק ממעגל שייכות עם ילדים החווים קושי דומה. עם ילדים שחוששים כמותם ממצבים שאחרים תופסים כפשוטים. נרמול התחושות והקושי שלהם יסייע להם גם לקבל את עצמם ולהימנע משיפוט וביקורת מחמירה שלהם כלפי עצמם, וגם ללמוד ותרגל יחד כלים ופעולות שיסייעו להם לאט ובהדרגה לוותר על דפוסים נמנעים. ואז - להעז, לנסות ולהשתלב, תחילה בתוך הקבוצה, ובהמשך גם מחוץ לה.
