אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
בכל שנה, כשיום המשפחה מתקרב, אני מלמדת את הילדים בגן על משפחה ועל תפקידה בחיינו, על סוגי משפחות, וגם על הדרך שבה מגיעים ילדים לעולם. ולי זה פוגע בכל הנקודות הכואבות.
קל לי מאוד להציג לילדים סוגים של משפחות, להראות להם שיש משפחות שיש בהן שני אבות, ושתי אימהות, ומשפחות שיש בהן רק אימא או רק אבא. הקטנטנים יושבים במפגש ובשבילם כל משפחה היא נהדרת ומופלאה, גם בשבילי. אבל ברגע שבו אני נזכרת שהסיפור האמיתי כאן עבורי הוא ההורות, המצב נעשה קצת יותר מורכב.
כשבן זוגי ואני התחלנו את טיפולי הפוריות, הנחנו בצד, במקום מרוחק ומודחק, את הדרך שבה אנחנו נקים משפחה. עבורנו הייתה אפשרות אחת, "הורות טבעית", כלומר ביצית שלי, זרע שלו ובום, ילד. הייתה לנו תקווה ואולי בכלל אשליה שכבר בטיפולים הראשונים נזכה להיריון. יצאנו לדרך הזאת בגיל מאוחר וכבר אז הסיכויים היו נגדנו, אבל האמונה והתקווה היו חזקות בליבנו.
קראו עוד:
הזמן חלף. סבבים שנכשלו, היריון אחד שלא החזיק, והשעון הביולוגי שהתחיל להשמיע את עצמו. עברו שנתיים מאז שהתחלנו, בהן חצי שנה שבה נאלצנו להפסיק את הטיפולים כדי לטפל בעניינים רפואיים שצצו בגופי. שנתיים, בהן שנה וחצי שבהן אני מזריקה לעצמי, סובלת מנפיחויות בבטן, עוברת הרדמות, בדיקות, ממתינה לתשובות, יושבת בתורים ארוכים, ונתונה למצבי רוח משתנים.
הפחד שלעולם לא אהיה אימא מתגבר, ואיתו המתח עולה בכמה דציבלים. לפני קצת יותר מחודש שאלתי את עצמי כמה שאלות קשות, כאלה שפחדתי לשאול ורגליי רעדו רק מלחשוב עליהן. "מתי יגיע הרגע שבו תגידי לעצמך שזהו? מה המחיר הבריאותי שאת מוכנה לשלם בשביל ילד? מתי יגיע הזמן ללכת על תרומת ביצית?". ולא עניתי לעצמי, ברחתי מהן.
לפני שבועיים הגענו לרופא חדש. היינו מלאים בתקווה חדשה שעטופה בסיסמה "משנה מקום, משנה מזל". הרופא שאל שאלות, תיקתק במקלדת, עבר על הפרטים. השקט ששרר בחדר היה חד. הסתכלתי על מיליוני התמונות התלויות על הקיר, תמונות של תינוקות ומילות תודה, הערצה והערכה. חום התפשט בגופי, נמסתי מכל תינוק ותינוקת שהציצו מבעד לתמונה ודמיינתי את הרגע שבו גם אנחנו נוסיף תמונה של האוצר שלנו על הקיר.
"אני רוצה להיות כנה ולשים את הדברים על השולחן", אמר הרופא, ומיד הפסקתי לדמיין את תמונת התינוק שלי על הקיר שלו, "הסיכוי שלך להרות מביצית משלך הוא שניים עד שלושה אחוזים בעד להתחיל טיפולים וגם לחשוב על אפשרות של תרומת ביצית".
נשברתי. בפעם הראשונה מאז תחילת הטיפולים שפשוט נשברתי. פרצתי בבכי ואמרתי לו - "אבל אני רוצה ילד משלי". כל החלומות שלי על אימהות התנפצו, הרגשתי שהעולם סוגר עליי ושאין לי בשביל מה לקום מחר בבוקר. הייתי חנוקה ומתוסכלת. שאלות כמו - "האם ארגיש אימא לילד שאינו גנטית שלי?", או, "מה אעשה כשאנשים יגידו לי שהוא לא דומה לי בכלל?" ו-"האם אצטרך לספר לו על כך כשיגדל?" התרוצצו לי בראש.
עברו כמה ימים עד שהתאוששתי. נתתי לעצמי את הזמן לכעוס ולהתאכזב, וברגע שהרמתי את הראש החלטתי שאני מתחילה לקרוא על תרומת ביצית, לחקור ולדעת יותר. אני רוצה תשובות. בשבועיים האחרונים קראתי ספר בנושא, גיגלתי מחקרים ושוחחתי עם אימהות לילדים מתרומת ביצית. אחת מהן השאירה בי חותם והקלה כשאמרה: "ליאת, אפשר להיות אימא בהמון דרכים שונות. תרומת ביצית, אימוץ, פונדקאות. האימהות קיימת בתוכך ואת זו שתעצבי אותה. אז הוא לא יהיה דומה לך, אז מה? ילד זה לב והחיבור אליו יהיה טבעי. הערכים שתעניקי לו ילכו איתו כל החיים. הילד שלי מתרומת ביצית וההורות שלי לא שונה מכל הורות אחרת, אני אימא והוא הילד שלי".
אני ובן זוגי עדיין לא צריכים לקבל את ההחלטה הזו, אבל הנושא בהחלט מרחף באוויר. כשיגיע הרגע, אני בטוחה שנחליט את הכי טוב עבורנו. ובינתיים, יום המשפחה. כשאני מלמדת את הילדים בגן על סוגי משפחות, אני גם לומדת על סוגי הורות. ואני משננת לעצמי כל הזמן: המשפחה וההורות הם איפה שהלב נמצא.
