בשיתוף תלמה
תלמה בוקר טוב - רותם אסנר
(צילום: רותם אסנר)
רותם אסנר בת ה־28, תושבת הרצליה, הייתה רגילה לקום בכל בוקר, להתאמן ולהכין קופסאות מסודרות (מאוד) עם אוכל, שאותן לקחה ליום העבודה שלה כמורה לחינוך גופני בבית ספר. אחרי 7 באוקטובר, אז הייתה במסיבת נובה והצליחה להינצל אחרי שעות מורטות עצבים, חייה נכנסו לסחרור והיא התקשתה לחזור לשגרה שכל כך אהבה. לאט־לאט היא מצליחה לסגל לעצמה שוב הרגלים קבועים, ומשבוע לשבוע היא לומדת על עצמה עוד ועוד דברים חדשים. ובעיקר – שחשוב לדעת לחבק גם את הקשיים. זאת שגרת היום שלה:
6:00
"אני מתעוררת בבוקר, שוטפת פנים וישר אחרי זה – קפה. אסור לדבר איתי לפני הקפה. אני מאוד אוהבת את השעה הזו שהיא שלי, ובגלל זה אני קמה מוקדם לפני שאני יוצאת להתאמן. אני יושבת במרפסת עם עצמי, ורק אחרי זה מתארגנת ליום שעומד לבוא".
7:00
"יוצאת לאימון כוח. מגיל צעיר אני מאוד מחוברת לספורט. כתלמידה בבית הספר הייתי מתחרה בתחרויות אתלטיקה ומתאמנת בשלל ענפי ספורט. בעקבות זה הלכתי ללמוד חינוך גופני. היום אני מאמנת כושר ומדריכת כדורעף בבתי ספר. כל מה שקשור לספורט – אני עושה".
8:00
"הולכת לאמן. הימים שלי הפכו קשים כי השינה שלי לא כל כך טובה מאז 7 באוקטובר. הייתי במסיבת נובה עם עוד שלושה חברים. הגענו לרעים רק בארבע וחצי בבוקר, הלכנו לרחבה לקראת 6:30 והתחילו מיד טילים. אחרי כמה דקות אמרו לנו ללכת למכוניות כי המסיבה נסגרת. ב־6:40, כשאנחנו עומדים בפקק, מישהו לפנינו צעק שיש מחבלים. לא הבנו מה הקשר, ואז אבא שלי ואחי מתקשרים אליי ואומרים לי שבאמת יש מחבלים באזור. התחלתי לשמוע יריות, החלטנו לצאת מהרכב ולהתחיל לרוץ – כשאין לנו מושג לאן. ירדנו ואדי ופתאום ראינו שני מחבלים 200 מטר מאיתנו. עשינו פרסה ורצנו אחורה. התקשרתי למשפחה שלי, אמרתי להם שאני אוהבת אותם ושיתפללו עליי. התחושה הייתה שזו השיחה האחרונה.
רצנו ורצנו ואני זוכרת שראיתי אוטו ופתחתי לו את הדלת תוך כדי ריצה כשברקע יש יריות שורקות וצרחות נוראיות. עליתי לרכב כשאין לי מושג מי האנשים בתוכו, והתחלנו לנסוע כשהמחבלים מקיפים אותנו מכל מקום. פחדתי ממש. חשבתי שבעוד שנייה מפוצצים לנו את הרכב. אבל הצלחנו להגיע לכביש ונסענו לבסיס צאלים. אחרי כמה שעות שם הבנתי שכמה חברות טובות שלי נרצחו.
אבא שלי ואח שלי נסעו למקום למרות הטילים הבלתי פוסקים והמחבלים הרבים שהיו עדיין באזור, ואספו אותי מבסיס צאלים. הגעתי בלילה לבית הוריי במושב יד נתן. זה היה סרט אימה, ומאז השגרה שלי השתבשה מאוד. לקח הרבה זמן עד שהחלטתי לקבל ולחבק את זה. היום אני מבינה שהאירוע שעברנו הוא גדול וסולחת לעצמי יותר אם אני לא מתעוררת לאימון, עייפה בעבודה או אוכלת פחות מסודר משאני רגילה.
בחודשים הראשונים הרגשתי שהלילות שלי פחות לילות. היה לי קשה מאוד לישון וזה הוביל לעייפות במהלך היום שמאוד הקשתה. בעבודה הרגשתי לפעמים שאני לא מסוגלת. הייתי הולכת הצידה ומנסה להתאפס על עצמי. היו גם פעמים שהרגשתי שאני צריכה לישון קצת במהלך היום".
9:00
"מגוללת קצת ברשתות החברתיות. קשה לי לעכל את זה שהייתי שם, באותו אירוע. היום של 7 באוקטובר חוזר אליי בכל יום. זה לא יוצא לי מהראש. זה יום שאתה חי אותו שוב ושוב וצריך לחבק את זה ולהבין שזה פה וצריך לחיות לצד זה ולהתמודד עם זה. אני חושבת שאף אחד לא מבין את זה עדיין לעומק. זה מרגיש כמו משהו דמיוני, מרגיש שזה היה חלום. לאט־לאט אני מבינה את מה שעברנו ומבינה כמה זה היה קשה ומורכב".
12:00
"היום יש לנו סדנת גלישה טיפולית לשורדי הנובה. חיכיתי לזה מאוד. זו פעם ראשונה שאני גולשת. אני מטופלת אצל פסיכולוגית ויש הרבה סדנאות והטבות שאנחנו מקבלים. זה כיף שיש דברים ששוברים את השגרה, בעיקר כי הרבה פעמים אנחנו שוקעים למחשבות. אני מחכה להיכנס לים. יש בים משהו מקרקע והרעש של הגלים מרגיע אותי".
16:00
"נחה קצת בבית לפני שאני ממשיכה את היום. אני חושבת שהאירוע של נובה גרם לי להכיר את עצמי טוב יותר. הבנתי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. גם היום, כשאני מרגישה שקשה לי, אני מבינה שאני חזקה ויש לי כוחות נפשיים. התמיכה מהמשפחה שלי, וגם החברים והספורט – מצילים אותי. יש לי מזל שאני אוהבת ספורט. גם אחרי 7 באוקטובר, באותו שבוע, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לריצה. אמנם אני לא מתאמנת באותה תדירות שהייתי מתאמנת פעם, אבל בטוחה שאחזור לזה בעתיד. יש בי המון תקווה".
18:00
"חוזרת לאמן. בדרך כלל, אחרי שאני מסיימת לעבוד אני הולכת לשבת עם חברות, לעשות משהו קליל שסוגר את היום. יש גם ימים שבהם אני אוהבת יותר את הלבד שלי. אני מאמינה שתמיד צריך להיות בעשייה. אסור ליפול למקום של עצבות וחשוב לזכור להגיד לעצמך שיהיה מעולה. מחשבה יוצרת מציאות וחשוב להיות בשמחה".
