כשאנחנו נחשפים למקרה של פגיעה מינית, בחדשות, בוואטסאפ השכבתי או בפייסבוק, אנחנו נעצבים וחושבים מה לעשות כדי שלילדים שלנו זה לא יקרה. והתשובה מורכבת, משום שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה. ודברים רעים קורים. אבל, אנחנו יכולים לצייד את הילדים שלנו בכלים הכרחיים שיעזרו להם ברגעי אמת. כולם, כך נראה, מתחילים בדבר פשוט לכאורה - לדבר על זה.
רופאי ילדים, אחיות בטיפת חלב, יועצים ומדריכים מנחים אותנו לדבר עם הילדים על מיניות, ועל מיניות בריאה, מגיל צעיר. רק שבתקופה שבה בני תשע ו-10 כבר הולכים על מסלול גיל ההתבגרות - מתי זה מוקדם? לאיזה תוכן לחשוף אותם, ומפני מה להגן? ואיך בכלל לדבר איתם, כשהם מתקשרים בינם לבין עצמם בקצב אחר, בשפה אחרת, בקולות וירטואליים שאנחנו לא תמיד שומעים?
"ההטרדות המיניות צפות בחברה שלנו כשיש 'סיפור', כשמקרה עולה לכותרות וכולנו נחשפים אליו, ואז גם בבת אחת החברה כולה נכנסת להיסטריה", אומרת סיון לוטן, עובדת סוציאלית, מטפלת מינית ואחראית תחום מיניות בחברת Safe School. "אנחנו צריכים להתחיל לבסס את השיח עם הילדים שלנו על מיניות כבר מגיל צעיר, והכוונה היא לגיל אפס, כשמתחילים לדבר על מגדר וקוראים לאיברי המין בשמם. זה שיח שמתנהל לאורך שנים, שבסיסו הוא מתן מקום לנושא. כי אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו במה, מקום לדבר על מיניות, לעסוק בה ולשאול שאלות. זה ערוץ תקשורת שייפתח ויתפתח, וכך גם בגיל ההתבגרות הם יידעו שאנחנו הכתובת".
למה את מתכוונת ב"כתובת"?
"זה מתחיל בדיבור על מיניות בגילים צעירים, באופן מותאם כמובן, וגם בידע שאנחנו נותנים להם. אנחנו יכולים לסמן להם שאנחנו כתובת דרך על ידי כך שנקנה להם ספרים על מיניות ועל גיל ההתבגרות, להגיב יחד על כתבה שרואים בחדשות, ולא להעביר ערוץ בטלוויזיה אם יש איזו סצנה מינית - אלא לשאול אותם מה דעתם בנושא. אפשר לזרוק אמירות 'מנרמלות', כמו: 'את יודעת, בגיל ההתבגרות הרבה נערות מרגישות לחץ כלשהו לרצות את החבר/ה', ולראות לאן זה לוקח אותם. ואם מספרים לנו דבר מה, חשוב שלא נהיה שיפוטיים או ביקורתיים כלפיהם, כי הם פשוט יסגרו את הדלת. התגובה שלנו אליהם צריכה להיות כמו הזמנה להקשבה. דרך טובה לעשות זאת היא לשאול אותם שאלות, רק לא ללחוץ עליהם".
"כתובת". סיון לוטןצילום: מיכה ריז׳ובואם הם נבוכים מדי ולא רוצים לדבר?
"הנושא הזה כרוך במבוכה, לשני הצדדים. זה טבעי ומובן, אבל זו לא סיבה להימנע מהשיח. כדאי לתת תוקף למבוכה ולומר: 'אני יודעת שזה מביך, גם אותי זה מביך, אבל לא עד כדי כך שאנחנו לא נדבר על זה. אני כאן כדי לתת לך מידע'. ולפעמים גם מספיק להם לדעת שאנחנו איתם".
איזו טעות גדולה אנחנו ההורים עושים?
"להגיד לילדה שלי 'תשמרי על עצמך' זה מסר מאוד מיושן, וגם לא כזה שמייצר אינטראקציה. לא מספיק להגיד שיש סכנות והטרדות - אנחנו צריכים לתת מקום אמיתי לנושא כולו, למיניות. עוד לפני הסכנות, ילדים מגלים מה נעים להם ומה לא, מה מתאים ומתי. אנחנו צריכים לנסות ללמד אותם לזהות את הרגע הזה שבו הם רוצים לומר 'לא', שהם מרגישים 'לא', ואיך להגיד את זה בבירור.
"כדאי לתרגל את זה איתם, ממש להתאמן, גם אם נדמה לנו שזה מובן מאליו. זה יחזק את הביטחון העצמי שלהם, ואותם. הם ילמדו על הגבולות של עצמם, הם יידעו לדרוש את הזכויות שמגיעות להם. הם ילמדו על מערכות יחסים - וזה אולי השיעור החשוב, ההתנהלות בקשר. אם הילדים שלנו לא יידעו לעשות זאת, הם גם לא יידעו להגיד 'לא'".
אלעד חמיאל, קרימינולוג קליני ודוקטורנט במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, סבור שעלינו ללמד את ילדינו על מוגנות מינית, בדיוק בטבעיות ובחשיבות שבה אנחנו מלמדים אותם לחצות את הכביש. ועם זאת, הוא מדגיש, לא לתאר את כל האדם כפוגעניים. "בדרך כזו אנחנו מייצרים הקשרים שליליים, ואז מבחינתם כל אחד הוא פוגע אפשרי. זה מלחיץ", הוא מסביר. "התפקיד שלנו הוא ללמד אותם מה מקובל ומה לא, גם כלפי עצמם וגם מול אחרי, וכדאי לעשות זאת בגישה של חינוך מיני חיובי. למשל, נלמד אותם שזה בסדר לחזר אחרי ילד/ה אם יש הסכמה ושיתוף פעולה, וגם איך לזהות כשלא נוח להם, אם הם חוששים או רוצים להפסיק.
"עוד לפני שמתחילים בשיח, כדאי לנו להבין עם עצמנו מהו סל הערכים שלנו, ה'אני מאמין', לגבש עמדות ואפילו לעשות חזרה על השיחה הצפויה", הוא מציע, ומבקש להתייחס לחשיבות החוויה והתגובה אליה: "אם הילד מרגיש שהוא נפגע, שם הכאב שלו צריך לקבל תוקף. פגיעה פיזית בעלת אופי מיני יכולה להיות ברורה יותר - מישהו נצמד, ליטף ונגע, או חמור מכך. לעומת זאת, בהגדרתה הטרדה מינית למשל יכולה להתרחש על ידי הערות. לכן, גם אם המקרה לא יגיע לבית המשפט, אם הילד שלנו מספר שהוא מרגיש רע, שקרה לו משהו ושהוא נפגע, אנחנו צריכים להקשיב לחוויה שלו".
אלעד חמיאלצילום: אביבה בן חייםמה ללמד את הילדים שיעזור להם בשעת מצוקה?
"הילדים שלנו צריכים להכיר את 'שלושת ה-ל', למקרה שהם יהיו במקום שבו הם לא מרגישים נוח: 1. לצעוק - להגיד "לא" חזק ובקול רם. 2. ללכת - לשנות מקום. 3. לעדכן אדם מבוגר שהוא מכיר וסומך עליו. אם אותו מבוגר לא עשה כלום בנידון - לחפש מבוגר אחר שהוא מכיר וסומך עליו ולשתף שוב.
"ואם הם מספרים לנו שחלילה קרה משהו, עלינו להודות להם על השיתוף ולחזק אותם", הוא מוסיף, "לא פחות משמעותי – להוריד מהם כל אשמה - לא משנה מה לבשת/מה אמרת/לאן הלכת. חשוב שנזכור שתגובה לא נכונה עלולה לייצר טראומה".
השפה שלהם
אתי יוגב, מדריכת הורים למתבגרים, מציעה גישה נוספת ודי מותאמת לתקופה. "הגלישה ברשת מלווה את רוב בני הנוער, במשך רוב שעות היום, ולכן ההמלצה שלי היא לתקשר איתם ברשתות החברתיות. לנצל את הפלטפורמות לשיח ושם להעביר את המסרים".
למשל?
"לחפש דרכים להנגיש למתבגרים את העקרונות שחשובים לנו במסרים קצרים ומדויקים, לחפש מסרים במדיה כמו 'אם שותים לא נוהגים'. כשאנחנו מדברים איתם, להשתמש במילים כמו 'רוצה', או 'בהסכמה'. אנחנו צריכים לדבר איתם בשפה שלהם, ועם זאת, לתווך ולהפריד בין מה שקורה במדיה לבין המציאות".
אתי יוגבפגי צילום ותיעודאיפה הקושי?
"הנוער מוצף כיום, הוא חשוף מאוד, וגם רגיש. הם יכולים אפילו לצפות בסרטונים ובפרסומות ברשתות, שבהן הכול נראה מאוד קל, להיחשף להתנהגות מינית בלתי-הולמת או לא מותאמת, ולהאמין בה. לחשוב שהיא מציאותית לחלוטין. לכן אנחנו צריכים לפגוש אותם איפה שהם נמצאים, לנצל את המדיה לטובתנו. אפשר לצפות בתכנים האלה ולהבין - הם חיים בפנטזיה שזו האמת. הם נוטים להכללת-יתר וחושבים שאלה החיים.
"המתבגרים מחפשים דמויות לחיקוי, ולומדים מהן. כשהם רואים יוטיובר מתנהג בצורה מסוימת, הם לא תמיד מבינים את המשמעות ואת ההשלכות, את הגבולות הדקים ואת כל ההקשרים", היא מסבירה, "אנחנו צריכים להשלים את זה בבית - ללמד, להסביר ולהנחות, לגעת בנושאים כמו סכנות שטמונות בהעלאת תכנים לרשת, עבירות פליליות, החפצה ועוד. אני ממליצה להורים לנצל הזדמנויות לשיח, למשל לדבר על מקרה מסוים שמוצג כרגע בכותרות. לנצל את העיתוי כדי להעביר מסרים, לפתח שיחה ולשאול אותם מה הם היו עושים במצב כזה.
"אני מאמינה שאם הם לא ירגישו שאנחנו ביקורתיים או שיפוטיים כלפיהם, אם הם יידעו שלא נכעס ונגיב בזעם למה שהם יאמרו לנו, לזה יעזור להם להרגיש הרבה יותר בנוח לשתף אותנו בדברים. וגם אנחנו מצידנו יכולים לספר להם על מקרים שקרו לנו, וכך להראות להם שאין מקום לבושה, לספר מה עברנו ואיך התמודדנו".
מה זמין
"מתבגרים מחפשים מידע. הם רוצים לדעת ולהבין מה קורה, מה זמין, מה נוח - או מה מטריד. הם רוצים תשובות מידיות", אומר ד"ר יובל גוזנסקי, ראש המרכז לחקר מדיה לילדים ולנוער במכללה האקדמית ספיר. "לצד זאת, אי-אפשר להתעלם מהעבודה שברחבי הרשת יש תכנים בעייתיים. אם נתעלם ולא נדבר על מין ומיניות, בסופו של דבר הרשת תהיה מקור המידע שלהם.
ד"ר יובל גוז'נסקי"כהורים, לא קל לנו לדבר על זה, זה מביך ולעיתים לא פשוט, אבל יש דרכים להניע את השיח", הוא אומר, "אפילו אם אתם צופים יחד בתוכנית טלוויזיה, ויש איזו סצנה מינית, אפשר לפתוח בשיחה על הגיבור, על המצב, על המעשים והדילמות. המסך, במקרה הזה, מאפשר להרחיק, וכך ולדבר".
מה לגבי כתבות חדשותיות?
"יהיה תמים מצד ההורים לחשוב שהילדים לא נחשפים לחדשות, גם אם זה לא קורה לידינו. עדיף שגם זה יהיה בתיווך שלנו, כי בשיחה כזאת הם יוכלו להקשיב לנו, לברר את העובדות, וגם ללמוד. בכלל, אנחנו צריכים להיות מעורבים ולהבין מה הילדים שלנו רואים, וזה נכון גם לגבי פרסומות ולא רק לגבי סדרות או סרטים. ברגעים האלה בדיוק כדאי להבהיר להם שמה שקורה שם לא מתאר את החיים האמיתיים, שאלו הם לא יחסים נורמליים. הם אפילו לא מציאותיים. מדיה היא חלק מהבעיה, אבל היא יכולה גם להיות חלק מהפתרון".
