לגרועים שבאויביי אני לא אאחל את התפקיד הזה. את ההתמודדות. את שיחת הטלפון ההיא, באמצע יום עבודה, כשמעברו השני של הקו אומרים לך שהבן שלך, אהוב ליבך, חולה במחלת הסרטן.
ישבתי שם, סביב 30 ילדי הגן שאני מנהלת, והרופאה בקו השני סיפרה לי על תוצאות צילום לא טובות, על בלוטות לימפה מוגדלות, על הפנייה שאיתה אנחנו צריכים להגיע מיד לאשפוז. הסתכלתי מבעד לחלון, אל השמיים הכחולים, והבנתי שברגע הזה אני נפרדת מהחיים כפי שהכרתי, ונכנסת שאולה. עברה איזו חצי שעה עד שהצלחתי להתאפס ולדבר. בכוחות אחרונים דאגתי למחליפה, נסעתי לאדיר שלי, לחיבוק ענק, ומשם יצאתי למלחמה בסרטן.
במשך שלושת הימים הראשונים בכיתי בלי הפסקה. ואז הרופאה ניגשה אליי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי - "את אימא, ואת לביאה. אז נגבי את העיניים, שטפי פנים ולכי להילחם בשביל הבן שלך". ככה פשוט, ככה קר, ככה נכון.
הבנתי מיד, אין לי זמן לחשוב עליי כאימא. חייבים להתרומם, אסור ליפול, כי אין פריבילגיה ליפול. אם תיפלי, הילד ייפול איתך. ואם תלכי לאיבוד, אחרייך גם כל הבית. אז קחי כידון, שימי קסדה וצאי להילחם. וכך, ביום השלישי נגמרו הדמעות והתחיל מרתון של בדיקות טיפולים.
קראו עוד:
אין זמן לכלום. אין זמן לחשוב על מה שעובר עלייך. לא קפה, לא אוכל, לא חברות - רק המטרה שלפנייך. את בהתמודדות רגשית וכלכלית שלא נגמרת, כי את לא עובדת ובן הזוג מפסיד המון ימי עבודה, אבל את ממשיכה בלונה פארק, ברכבת ההרים. עוד טיפול, עוד בדיקה, עוד התייעצות - והעיניים על המטרה. רק על המטרה. והכביסות מצטברות, וגם האבק, אבל המטרה.
"הבנתי מיד, אין לי זמן לחשוב עליי כאימא. חייבים להתרומם, אסור ליפול. אם תיפלי, הילד ייפול איתך. אם את תלכי לאיבוד, אחרייך גם כל הבית. אז קחי כידון, שימי קסדה וצאי להילחם"
והנה, מצד שני גם כל חיוך מטעין אותך באנרגיה. כל בשורה טובה מזניקה אותך מעלה ונותנת לך עוד כוחות, והיו בשורות טובות. ואז יום אחד הגיע טלפון, ועל הקו מדריך בעמותת זכרון מנחם: יש מחנה. 10 ימים בהולנד, הם רוצים שאדיר יצטרף. פיק ברכיים. שייקחו אותו? עשרה ימים? ומה אם המצב יחמיר? ומי ידאג לו? ומי ישמור? הקול מעברו השני של הקו עונה ברוגע. מספר על הצוות והציוד הרפואי, על כמות המתנדבים ועל בנות השירות שמתלוות.
עדיין חשבתי לסרב בנימוס, ואז הגיע החיוך של הבן שלי ששמע מאחד הילדים על המחנה, ומצאתי את עצמי אומרת כן. את ההשפעה של המחנה על הבן שלי אפשר לתאר בכמה דרכים. בחיוך ענק שלא ירד מפניו מרגע האישור ועד שבועות אחרי שחזר, בחברים טובים שפגש, בהזדמנות נדירה שלו לטוס לחו"ל (מי אמרה משבר כלכלי ולא קיבלה), בתיאבון שלו שחזר, בכוחות שלו ובשמחת החיים.
אבל לא זה העניין, כי אני רוצה לספר על ההשפעה של המחנה עליי. במשך שנה הייתי אימא של אדיר, הלביאה. ובבוקר אחד המטוס המריא ואני נחתי. הייתי נירית שוב. נירית האישה, נירית בת הזוג, נירית אימא של עוד שישה ילדים בריאים. לראשונה מזה חודשים היה לי זמן לראות את עצמי במראה, את הבית ואת הילדים. עדיין דאגתי, ברור שדאגתי, אבל היה לי רגע להניח את הראש, לפגוש חברה, לצאת לקפה. לנשום את הימים קדימה, בלי הלו"ז המחייב של בדיקות וטיפולים.
כשאדיר חזר מהמחנה ההוא, הוא חזר אל אימא אחרת. אל אותה הלביאה אבל עם כוחות מחודשים. גם הבית היה אחר. כולנו קיבלנו כמה ימים לאגור כוחות ולהתמקד שוב במטרה. בשבוע שעבר אדיר יצא למחנה נוסף, הפעם פה בארץ. בבוקר הנסיעה התחלתי לנקות לפסח. בשנה שעברה גם את זה לא יכולתי לעשות. בהמשך אבלה עם הבנות שלי, והיומן רק מחכה להתמלא בזמן הטענה מחודש.
אני לא מאלת לאויביי המרים ביותר את מה שעברתי, אבל אם כבר אתם חלילה עוברים משהו דומה, אני מציעה לכם, לא, אני מפצירה בכם - תבכו שלושה ימים ואז נגבו את הפנים וצאו להילחם. בנוסף לכידון ולקסדה, אל תשכחו את האנשים שיכולים לעזור לכם בדרך. את מכפילי הכוח שיעניקו לילד או לילדה שלכם כוחות להתמודד עם המחלה, וכוחות לכם כדי להתמודד עם כל השאר.
