הילדים חוזרים לזום: "מקרים של פגיעות עצמיות, דיכאון וחרדה"
(צילום: חגי דקל)
מתווה החינוך החדש שנכנס לתוקף, שכולל בין היתר את ביטולו של הרמזור בבתי הספר, נועד להמשיך ולאפשר לתלמידים ללמוד בכיתות - אולם המציאות בשטח היא שרבים מהם נכנסים לבידודים ויוצאים מהם, ולומדים בזום. אחרי שנתיים של מגפה, שינויים וטלטלות, הורים, מטפלים ואנשי חינוך מספרים על הביטויים שיש למצב המשתנה והמתמשך על הילדים הצעירים.
דגנית רותם (38) מתל אביב, אם לתאומים בני שבע, מספרת בריאיון לאולפן ynet על השגרה החדשה-ישנה של לימודים בזום, ועל ההשלכות שהיא מזהה אצלה בבית. "הילדים חזרו כביכול למציאות שהם כבר מכירים אותה, אבל אנחנו, הבוגרים, יודעים שהם בעצם נמצאים במצב של חוסר שגרה, חוסר יציבות. עמימות", היא אומרת, "אנחנו והם לא בדיוק יודעים מתי הבידוד יסתיים, מתי יהיו תוצאות של בדיקות ומתי אפשר לחזור לבית הספר. אנחנו באזור שבו אין לנו תשובות. לחזרה לזום יש גם יתרונות – זה הרבה זמן בית, יש יותר את אימא ואת אבא, אבל היציאה לשגרה והיציאה ממנה, עבור ילדים, יכולה להיות חוויה מטלטלת. ממש ככה".
קראו עוד:
לדבריה, הקושי הוא בכלל חברתי: "להיות בבית זה עניין מורכב לילדים, שצריכים לפרוק אנרגיה, ולדעתי המהות כאן היא חברתית – אנחנו מייצרים להם מיצג שווא, כי המסך ממסך את היכולת לקשרים ולאינטראקציה חברתית. הקשר החברתי שהם חווים דרך הזום יוצר התבודדות. החוויה של כיתה, עם צלילים וריחות, כל זה נמחק לנו. יש פלג גוף תחתון, בלי שפת גוף. הם נמצאים בכיתה וירטואלית, ומפספסים כל כך הרבה איכויות חברתיות. הפעם נראה שהבידודים קצרים יותר, אבל עדיין מדובר בשבעה או עשרה ימים, וכשזה מצטבר – זה יוצר חסך, וזה בעייתי מאוד".
רותם אומרת עוד כי לדעתה, כשאנחנו מנתקים ילדים מסביבה, אנחנו בעצם כופים עליהם מסר שלפיו הסביבה היא מקום מדבק - וזה בעייתי. "הם יודעים שבתי ספר הם מקום שאפשר לחלות בו, או בסביבה בכלל", היא אומרת, "אני רוצה להמיר את המונח 'ריחוק חברתי' ל'ריחוק גיאוגרפי', כדי ללמד אותם גם שחברות היא דבר שאפשר לממש בדרכים רבות, כבר למדנו בקורונה שיש דרכים לייצר קשר.
"הם יודעים שבתי ספר הם מקום שאפשר לחלות בו, או בסביבה בכל. אני רוצה להמיר את המונח 'ריחוק חברתי' ל'ריחוק גיאוגרפי', כדי ללמד אותם גם שחברות היא דבר שאפשר לממש בדרכים רבות, כבר למדנו בקורונה שיש דרכים לייצר קשר"
"קשר חברתי בעיניי הוא גם גורם מגן של העצמי, של הנפש. ילד שיש לו חבר - זה גורם מגן", היא מוסיפה, "אני חושבת שאנחנו כהורים צריכים לסייע גם בתוך הבתים, איך וכמה שרק אפשר. לדבר עם הילדים, בין האחים, להציף את ההתמודדות, הפשרה, הפרגון. לעבוד איתם על מיומנויות חברתיות, על התרה של קונפליקטים. אנחנו צריכים לייצר עבורם את מה שנלקח אותם. יש פה איזה שריר רגשי וחברתי, ואם לא נאמן אותו, יהיה פה חסך מאוד משמעותי. אנחנו נגרור את הגלגל הזה קדימה, אם אנחנו לא נקבל את האחריות החינוכית והרגשית של ילדינו עלינו כהורים".
דיכאון וחרדה שמתבטאים באלימות
הילה קלעי נובוטני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, התייחסה בריאיון להשפעות של אותם שינויים, לרבות תופעת האלימות המתגברת שעליה אנחנו מדווחים יותר לאחרונה.
"אני חושבת שמה שדגנית סיפרה על מה שעובר על הילדים שלה בבית, מספר לנו את הסיפור של החברה כולה", היא אומרת. "אני עובדת במסגרות חינוך יסודיות, כרגע בבתי ספר יסודיים, והאלימות נמצאת בכל מקום. היא נמצאת גם בכיתות א', גם בכיתות ו', גם בכיתות ג'. אני חושבת שכל החברה שלנו עברה איזושהי טלטלה, עדיין עוברת, לצד השינויים הדיגיטליים והטכנולוגיים. הצורך הזה שלנו ההורים לתת לילדים מענה כשאנחנו נמצאים בבית הרבה מאוד זמן, מציב אותנו גם חשופים. כלומר, זה שהילדים שוהים יותר זמן עם ההורים שלהם, מביא אותם גם להיחשף לחרדות שלנו, לדאגות, לקשיים הכלכליים. הילדים הם הרי סנסורים מצוינים. יש גם את הצורך לספק תעסוקה, ויש צרכים חברתיים – בעיקר בגיל ההתבגרות, שבו הם מגבשים למעשה את הזהות שלהם, דרך קבוצת השווים שלהם. אבל גם הגילים הצעירים זקוקים לקשרים חברתיים ממשיים, פרונטליים".
נובוטני מספרת עוד על חוויות הזום, כפי שהיא מזהה אותן: "בסגר הראשון, אני חושבת שכולנו חווינו את המעבר ללמידה בזום כחוויה מאוד מטלטלת. המורים נאלצו להמציא את עצמם מחדש, להכניס למעשה את הכיתה למרחב של הבית שלהם, ללמוד מיומנויות לימוד חדשות. התלמידים מצידם נאלצו ללמוד איך ללמוד מחדש. עבור תלמידים מסוימים זה היה פתרון טוב, שאפשר להם גמישות בלמידה, ועבור אחרים זה יצר פער משמעותי. מצאנו גם קושי בשיתוף פעולה של הילדים, נשירה סמויה, ושימוש מוגבר במסכים שהפכו אמצעי צריכה לגיטימי של מידע. החשיפה המתמשכת הזאת למסכים חשפה ילדים צעירים מאוד לתכנים לא מותאמים, והיה טשטוש של גבולות בין הפנים לחוץ, בין מותר לאסור.
"החזרה ללמידה בזום היא מחד צעד מתבקש, ומאידך כמו חוויה טראומטית מחדש. כמו חזרה אחורה", היא מוסיפה, "לא מעט ילדים ונוער מבועתים מהמחשבה שהם יחזרו ללמוד בזום. בקליניקה, בשטח, במסגרות החינוך, אני פוגשת יותר אמירות אובדניות, יותר דיווחים על התמכרויות למסכים ובעיות משמעותיות בסמכות ההורית, על פגיעות עצמיות, על דיכאון וחרדה וגם על קשיים חברתיים - כי היד קלה על המקלדת. חלק גדול מהתופעות האלה הן תוצאה ישירה או עקיפה של ההסתגרות בבתים, של הימנעות חברתית ושעות רבות מול המסכים".
"החזרה ללמידה בזום היא צעד מתבקש, אך גם טראומטי. לא מעט ילדים ונוער מבועתים מהמחשבה על חזרה לזום. בקליניקה, בשטח, במסגרות החינוך, אני פוגשת יותר אמירות אובדניות, יותר דיווחים על התמכרויות למסכים ובעיות משמעותיות בסמכות ההורית"
על שהיא רואה בבתי הספר, וגם בחדר הטיפולים, היא מספרת: "אנחנו, המטפלים, פוגשים בהרבה יותר רגשות ותופעות של דיכאון ושל חרדה חברתית. חשבו על זה, ילד שלא מתרגל את המיומנויות החברתיות שלו בשגרה, ופתאום צריך לפגוש את האחר גם מחוץ למסך – זה יוצר מורכבות רבה. את הדיכאון והחרדה אצל ילדים נפגוש במקרים מסוימים בתוקפנות מאוד גדולה, נראה את האלימות כתוצאה. זה טבעי, חשבו על הורה שנמצא בסטרס גדול – נוכל לראות את הביטויים של המתח בכביש, בתור, בחוסר סבלנות. אז התוקפנות הזו נמצאת אצל צעירים, מתבגרים ובוגרים כאחד".
רווחת הילדים צריכה להוביל, גם אם ילמדו פחות
ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצן, מדגישה את חשיבות הבית - האווירה, השיח והתמיכה, בתקופה רגישה שכזאת. "בתקופה שבה הבית הופך להיות 'שלוחה' של בית הספר, יש להבטיח שהלמידה המתרחשת בו תהיה יעילה, משמעותית ומקדמת, כזאת שתאפשר צמיחה אישית והנאה", היא אומרת, "עם זאת, חשוב להבין
שאי-אפשר ללמד באונליין באותה מתכונת לימודים שמתקיימת בכיתה, ולצפות לקבל את אותן התוצאות. הקושי לגייס אנרגיה ללמידה גובר כאשר הילדים נמצאים בבית, ועלול לייצר חוויה שלילית. חוויה זו, כאשר תחזור על עצמה, עלולה לייאש אותם. אז נשאלת השאלה - איך לעורר את המוטיבציה ללמידה וכיצד על המורים וההורים לפעול בתקופה זו?
ד"ר מלי דנינוצילום: סיגל איילנד"ההורים צריכים לנהל עם ילדיהם שיח אחר, השונה באופיו מזה שהורגלו לו בעבר, ולהשתחרר מהדפוס של עזרה בהשלמת משימותיו לצורך עמידה בדרישות", היא מוסיפה, "חשוב לרתום את הילד ולעורר בו מוטיבציה ללמידה מתוך עניין והנאה, להבין מהם תחומי העניין שלו ומה הוא רוצה ללמוד. רווחתו של הילד היא זו שצריכה להנחות את ההורים, גם אם הוא ילמד פחות".
לדברי ד"ר דנינו, כדאי לקבוע סדר יום ושעות קבועות ללמידה, בתחומי עניין שבהם גם ההורים וגם הילד יחוו הנאה. "למידה יכולה להתרחש בכל מקום, וכל נושא שעולה באופן ספונטני הוא הזדמנות ללמידה חווייתית ומשמעותית", היא מציינת וגם מתייחסת להיבט החברתי: "ילדים משתוקקים לקשר חברתי ולפעילויות שמשלבות אינטראקציות חברתיות, לכן חשוב שנאפשר להם לעשות גם בבית את מה שנמנע מהם בבית הספר, במידת האפשר. חשוב שההורים לא ירימו ידיים וימצאו את הדרך הנכונה להשאיר אותם בתמונה - אך מבלי שיעמיסו על עצמם מעבר למה שהם מסוגלים. לעיתים יש צורך באיש מקצוע שילווה אותם ויסייע להם לבנות את המסגרת ולהגדיר מחדש את תפקידם ההורי בעת הזו.
"המציאות שנכפתה עלינו דורשת מאיתנו לשנות משהו בעצמנו", היא מסכמת, "כמו שאמר פעם הפסיכואנליטיקאי הנודע קרל גוסטב יונג - 'אם יש משהו שאנחנו רוצים לשנות בילד, אנו צריכים תחילה לבחון ולראות אם זה לא משהו שטוב יותר אם ישתנה בנו".
