טיסה בכדור פורח היא פעילות שנמצאת ברשימת החלומות של רובנו, אבל בפועל לא כולם מסמנים "וי" על הסעיף הזה. אריאל שמר בן השמונה, לעומת זאת, טס בשביל כולנו.
אריאל, שגר בקיבוץ בית השיטה, מבלה את החופש הגדול בכדור הפורח של אבא, אמיר. הוא כבר השתתף ב-45 טיסות שנערכו בכדור הפורח של חברת "סקיי-טרק", וזו לא תהיה הפתעה אם מדובר בשיא ישראלי לילד בגילו.
קראו עוד:
"רוב הילדים מקנאים כי זה משהו ממש מגניב", הוא מודה, "טסתי בפעם הראשונה בגיל ארבע. אני כבר לא זוכר אם חשבתי אז שזה מפחיד. היום אני מרגיש בכדור הפורח כמו במטוס, אני מביא ספרים וקורא בזמן הטיסה. כשאני יוצא לטיסה עם אבא, אני קם ב-02:00 בלילה. במהלך שנת הלימודים זה כנראה כבר לא יקרה, כי סיימתי כיתה ב' בחינוך ביתי ועכשיו אני מצטרף לחינוך הדמוקרטי".
אמיר שמר (35), האב הגאה, מספר: "אריאל מתפקד כאיש צוות קרקע לכל דבר. הוא מרכיב את הבלון, פורש אותו על הקרקע, מוריד את החבקים. בניפוח הוא נכנס איתי לתוך הכדור הפורח ויחד אנחנו בודקים את החבלים ואת הבטיחות. הוא מקבל משימות מאוד חשובות ומוכיח את עצמו כאחראי ביותר. במהלך הטיסה הוא מסביר לאנשים איך עומדים, מה לעשות בנחיתה ודברים נוספים. הוא מתפקד ממש כמו דייל אוויר. ומאחר שהטיסה הפכה עבורו למשהו שגרתי ורגיל, כשיש לו זמן פנוי הוא יושב עם ספרים וקורא, פחות מתרגש. בשבילו זו עבודה, ולי הכי כיף שהבן שלי צמוד אלי בחופש הגדול".
כדורים פורחים, מתברר, הם עסק די פופולארי באזור מגוריהם. ב-18 באוגוסט ייפתח פסטיבל הכדורים הפורחים הבינלאומי בגלבוע, וצפויים להגיע אליו עשרות כדורים פורחים מכל העולם, בצורות שונות – למשל קוף, צפרדע וטיל – ובגדלים מגוונים.
במקום קייטנה, מסדרת סחורה
רומי פרייזן הייתה אמורה לבלות את חודש אוגוסט בקייטנה, אבל המסגרת התבטלה במפתיע והילדה בת השבע מצאה את עצמה מועסקת - אצל ההורים.
הוריה של רומי, אודיה ואברהם, הם הבעלים של "שוקרייה", בית לתרבות קולינרית ירושלמית כהגדרתם, שנפתח במרכז העיר לפני פחות משנה. אברהם הוא השף, אודיה היא שף-קונדיטורית. יש להם שני ילדים: רומי, שעולה לכיתה ג', ועילאי, בן שנתיים וחצי.
לאחר שהקייטנה התבטלה ההורים חיפשו מסגרת אחרת לרומי, אך לא מצאו אחת כזאת. "לא היו אפשרויות יותר טובות", מודה האם, "אז רומי באה איתנו לעבודה. מצד אחד, אני שמחה שהיא איתנו; מצד שני, לא תמיד יש לנו זמן אליה. היא איתנו בזמן ההכנות - כשמגיעה סחורה בבוקר, היא עוזרת לסדר אותה. היא משתלבת גם בשאר הסידורים. אבל כשמתחילות אצלנו סדנאות בישול ואפייה, אירועים קולינריים אינטימיים או ארוחות שף, רומי נאלצת לעבור למקום אחר, וזמנה מתחלק בין הסבים והסבתות".
רומי מספרת ש"מאוד כיף להיות בשוקרייה. אני אוהבת לעזור בהכנות ולסדר סחורה שמגיעה בבוקר. לפעמים אימא ואבא מאוד עסוקים אז משעמם לי, אבל אני תמיד שמחה כשאני יכולה להיות שם".
אודיה אומרת שהיא הייתה מעדיפה שבתה תבלה יותר עם בני גילה בחודש אוגוסט, ופחות עם מבוגרים. "הייתי שמחה אם הייתה איזו קייטנה עם עוד ילדים בני גילה, מקום בילוי יותר כיפי בשבילה, אבל אנחנו במצב שבו פשוט אין", היא מסבירה.
לדבריה, לה ולבעלה, כזוג עצמאי עם ילדים קטנים, יש יותר קושי מאשר לאחרים בתקופה זו. "יש תחושת פספוס שהילדים איתנו בעסק כי אנחנו לא יכולים לסגור אותו ולצאת לבלות איתם בפארקים, כמו שזה היה אמור להיות. ימי חופשה זה לוקסוס שאין לנו, אבל אנחנו משתדלים לתת כמה שיותר מזמננו לילדים", היא מסכמת.
כשהגיעה חופשת הקיץ, ויליאם סטהורסביק בן ה-16 שחי בעיר הרסטאד שבצפון נורבגיה, חיפש אטרקציה שתוכל להעניק לו עניין וזיכרונות בלתי נשכחים. ספק אם שיער שיעשה בדיקות דם לטיגריסים, יחסן קופים ויפתח יחסי קרבה עם נחשים, בחום יולי-אוגוסט, בקריות.
ויליאם מודה שיש לו תחביבים שגרתיים לנער בגילו: מוזיקה, מכוניות וספורט. אבל יש לו גם קרובת משפחה לא שגרתית: ד"ר חנה סטהורסביק, שעובדת ב"חי פארק" בקריית-מוצקין. כששמעה שהנער מחפש מה לעשות בחופש, הציעה לו להגיע אליה לישראל. ויליאם, שהתגעגע אליה מאוד, נעתר בשמחה להזמנה, ארז תרמיל - ובא.
חנה דאגה לו להיכרות מלאה עם ישראל. היא עשתה לו סיורים בארץ, הפגישה אותו עם אנשים מעניינים, אבל גם לקחה אותו לעבוד איתה ועם שאר המטפלים ב"חי פארק".
"זה מקום מיוחד", הוא מספר, "ראשית, פגשתי שם אנשים מכל הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים, וגם שמעתי שפות רבות כי יש מטפלים דוברי עברית, רוסית, ערבית, אנגלית, ספרדית... בנוסף, פגשתי חניכים עם מוגבלויות שעובדים בחי פארק באופן קבוע, והדבר הותיר בי רושם עז".
בשל העובדה שהיה צמוד לדודתו, ויליאם ראה מקרוב גם הליכים רפואיים לא שגרתיים שבוצעו בטורפים, בקופים, בכבשים ובחיות אחרות, ועזר לצוות המטפלים בהאכלת החיות ובמשימות אחרות.
"אין ספק שאת החופשה הזו אני לא אשכח בחיים", הוא אומר, "חיכיתי מאוד להגיע לישראל, וזו באמת הייתה חוויה יוצאת דופן. ראשית, מזג האוויר כאן חם מאוד, ומאוד נהניתי מזה; מעבר לכך, שמחתי לבלות עם הדודה שלי, שהיא אישיות נפלאה בפני עצמה, וממש נקשרתי לבעלי החיים. ישראל הותירה עליי רושם חיובי מאוד, ואני מקווה לחזור לכאן".
