ונפתח בווידוי: לפני ההיריון השלישי שלי, כשהייתי כבר אמא לשני ילדים, התלבטתי במשך שלוש שנים לערך - האם להביא ילד נוסף לעולם. בואו נאמר שהמלט בשאלה "להיות או לא להיות?", היה יותר החלטי ממני בתקופה הזאת. בכל בוקר התעוררתי עם החלטה שונה, ולא משנה עד כמה ניסיתי להתייחס לכך הגיונית, עם טבלאות ורשימות של יתרונות וחסרונות, לא הצלחתי להחליט. בינתיים, הילדים הלכו וגדלו, ועבור הסביבה שלי כל הסיפור הזה היה די קשה לעיכול. לא היה אירוע אחד שהגעתי אליו באותה התקופה שהסתיים מבלי ששאלו אותי "נו, מה עם ילד שלישי?", ולפעמים השאלה גררה גם תוספת מבטים מודאגים ולחישה כביכול אמפטית: "תגידי, הכול בסדר?".
בסופו של דבר, נפל לי האסימון שאם לא עכשיו - אימתי, וקיבלתי החלטה: הולכים על ילד שלישי. לימים הסתבר שזו אחת מההחלטות הכי נכונות וחשובות שקיבלתי בחיי. ההתלבטות הזו נשכחה ממנה ולולא הריאיון הנוכחי שהחזיר לי אותה בפלשבק רצחני, לא הייתי נזכרת בה שוב.
ועכשיו אתם, עם יד על הלב, האם חשבתם אי פעם מדוע החלטתם להביא ילד לעולם? האם זו הייתה החלטה שנבעה מהרצון האישי שלכם או שפשוט היה ברור לכם שצריך להביא ילדים כי זה מה שכולם עושים? כמה אנשים מאוכלוסיית העולם החליטו להביא ילד כי באמת פנטזו ל הורות וילדים וכמה בגלל שאמא לחצה ללא הרף או בגלל שזה "השלב הטבעי אחרי שמתחתנים"?
תשובות לשאלות האלה בדיוק חיפשה ד"ר רעות נחום, חוקרת בתחומי ההורות, ואמא לשלושה ילדים. במחקרה "המוטיבציות להבאת ילדים לעולם" היא בחנה, במשך חמש שנים, מהן הסיבות להבאת ילדים לעולם וכיצד סיבות אלו משפיעות על הסתגלות הורית, סגנון ההורות, ועל התפתחות הילדים.
עבור המחקר, שנכתב בהנחיה משותפת של פרופ' יניב קנט-מימון מביה"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, פרופ' ניר מדג'ר מהפקולטה לחינוך בבר אילן, וכן הייתה שותפה בו ד"ר ענת מועד מאוניברסיטת בר אילן, מילאו כ-500 הורים, בפרקי זמן שונים, שאלונים העוסקים בנושאי הורות: "פנינו לזוגות בהריון, שאלנו לגבי המוטיבציות שלהם להביא ילדים לעולם", מסבירה ד"ר נחום, "שלושה חודשים לאחר לאחר הלידה פנינו אליהם שוב, ובחנו את היבטי הסתגלות, החוויה ההורית, תחושת מסוגלות, דיכאון ועוד. ככל שהילדים גדלו (גילאי שנתיים עד 4 וחצי), כך התמקדנו בפרקטיקות הוריות. בחנו האם ההורים נוקשים או לא, האם הם מעמידים לילדים גבולות, ושאלנו גם הורים לגבי התנהגויות שונות של ילדיהם".
רצון פנימי או כפייה?
הרעיון למחקר, מספרת ד"ר נחום, עלה מתוך צורך אישי שלה כאמא טרייה: "כשהתחתנו היה בסביבה שלנו הרבה לחץ להביא ילדים", היא מספרת, "היינו צעירים, והחלטנו לחכות לפני שאנחנו נכנסים למסע ההורות. כשנולד הבן הבכור שלנו, למרות שקיבלנו באהבה את האתגרים שהיו לאחר הלידה, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שההחלטה להביא ילדים היא החלטה שמשפיעה עלינו בכל תחומי החיים: חברתי, אישי וזוגי. תהיתי עד כמה הלחץ החברתי חלחל אליי והשפיע עליי, ומה קורה כשמישהו מחליט להביא ילד לאוויר העולם רק בגלל לחץ חברתי?"
לתחושתי, הורים, בחברה הישראלית חוששים לשאול עצמם את השאלה הזאת.
"זה נכון, ולכן גם התשובות של ההורים נאמרות לכאורה ב"חצי צחוק". זו שאלה שיכולה להיות מפחידה כי מישהו יכול לגלות שזו לא הייתה החלטה אוטונומית שלו אלא השפעה סביבתית. בתחילת המחקר חששנו, הרגשנו שאנחנו נוגעים במשהו קצת קדוש. לא ידענו האם הורים באמת יוכלו להצביע על היבטים פסיכולוגים שונים כי אנחנו יותר רגילים לחשוב על כן/לא- האם ההיריון היה רצוי או לא, ופחות על המניעים עצמם".
אז בואי נדבר תכלס. למה בעצם הורים מביאים ילדים לעולם?
"ההנחות שלנו במחקר היו שמי שמביאה ילדים "מהבטן" מתוך רצון פנימי חזק זה שונה מאשר זו שהחליטה להרות מכיוון שבן הזוג לוחץ עליה או שלא יכולה לסבול יותר שמסתכלים עליה בכל אירוע משפחתי. חילקנו את הסיבות לסיבות אוטונומיות: רצון פנימי חזק- אני מצפה לגדל ילד, או תמיד ראיתי עצמי כאמא. לעומת סיבות של "כפיה חיצונית": הרצון להתיישר עם הנורמות, עם לחץ חברתי, לנהוג על פי מה שמקובל. זו יכולה להיות גם כפייה עצמית, כזו שנובעת מהדרך שבה אני תופסת את עצמי. למשל: "אני לא ארגיש שווה בין שווים, לא ארגיש ראויה אם לא אהיה אמא".
כיצד הסיבות לבחירה בהורות משפיעות על סגנון ההורות?
"נתחיל בכך שלהיות הורה זה לא קל. זה אמנם מעניק לנו הרבה יתרונות: תחושת משמעות, שלל רגשות חיוביים, וכיו"ב. יחד עם זאת, יש הרבה אתגרים ודאגות: החל מחוסר שינה, שילוב בית וקריירה, מה עובר על הילד עצמו, ועוד. ראינו במחקר שהורים שהחליטו להרות מתוך כפייה, חוו קושי רב יותר מאשר אלו שהיה להם צורך פנימי לכך. העדר הבחירה יכול להתבטא בדיכאון ותחושה נמוכה של מסוגלות. הורה כזה, לא במודע, יכול לנקוט יותר באסטרטגיות שיגנו עליו".
3 צפייה בגלריה
חושבים יותר במובנים של רצוי/ לא רצוי ופחות על המניעים. צילום אולטרסאונד
(צילום: Shutterstock)
ותחושות אלו ישפיעו על התנהלותו מול הילדים: "הורה כזה, למשל, מתוך הקושי שהוא עצמו חש, פחות יסתכל על נקודת המבט של הילד, ויהיה מרוכז יותר בנקודת המבט שלו כהורה. בפועל, הוא עלול להיות נוקשה יותר, לא מתגמש. או לעיתים, דווקא ההיפך: הוא יתנהג בצורה מתירנית מדי, כזו שנובעת מתוך תחושה שהכול כל כך קשה, אז שהילד יעשה מה שהוא רוצה. זה טבעי, אגב. כל הורה יכול להזדהות עם שני סוגי התנהגויות אלו באיזשהו רגע בחיים, זה לא שחור ולבן. יחד עם זאת, מצאנו כי ככל שאנחנו נוקטים בגישה נוקשה יותר, וכזו שאינה רואה את צרכי הילד, כך עלולות להתפתח יותר בעיות רגשיות אצל הילד. למשל: קשיים חברתיים, הילד עלול להרגיש שאין לו מקום לבטא את הרגשות שלו , הוא יכול לחוות קושי בוויסות עצמי, קושי ליצור קשרים עם חברים, להיות חרדתי יותר או מדוכדך".
מה לגבי הטמפרמנט של הילד עצמו, האם לכך אין השפעה על התנהגותו?
"בחנו גם את נושא הטמפרמנט של הילד, היות שכל ילד מושפע מהבית שבו הוא גדל אך, יחד עם זאת, מביא דברים משלו. ובכל זאת, גם כאשר מסתכלים על ילדים עם אופי שונה הרי שככל שההורה נוקט באסטרטגיות כאלו נראה שיש יותר קושי בהתפתחות הרגשית. זה איזשהו דו- שיח בין ההורה לילד, שבו הילד מתנהג בצורה מסוימת וזה מיד משפיע גם על ההורה עצמו, וההיפך".
אגב, הבשורה המעודדת היא, כי אם מסתכלים על הצד החיובי הרי שמי שנכנס להורות מתוך מניעים פנימיים מצליח טוב יותר לשמור על איזון: "בתחילת המחקר שיערנו שמי שמביא ילדים לעולם כתוצאה ממניעים פנימיים, יהיה הורה בעל פניות רגשית גבוהה יותר , וידאג לאזן את הצרכים שלו כהורה אל מול צרכי הילד. במהלך המחקר ראינו שזה באמת מה קורה. זה אמנם לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואין מאה אחוז, אבל עדיין למי שמגיע להורות מתוך לחץ וכפייה, יהיה קשה יותר למצוא איזון".
מה עושים כשההיריון אינו מתוכנן או כשאחד מבני הזוג רוצה להביא ילד והשני הרבה פחות?
"לגבי היריון לא מתוכנן , הבנו שזו בעצם שאלה אחרת כי אפשר לא לרצות אבל עדיין להחליט האם לקבל את ההורות באהבה או בכפייה. היו לנו משתתפות במחקר שחוו הריונות לא מתוכננים, וראינו כיצד הן תופסות את המניעים להביא ילד בדרכים שונות. המעניין הוא, וזה היה ממצא שהפתיע אותנו, שמצאנו השפעות הדדיות בין אבות לאימהות. ראינו שהמניעים של האב השפיעו הן על החוויה ההורית שלו ,והן על זו של האם, וההיפך. כלומר, אם אחד ההורים רוצה להביא ילד, והשני לא- זה יכול להשפיע גם על בן הזוג או להקל עליו. הם קצת מאזנים אחד את השני. החשוב הוא להבין מדוע בן הזוג שרוצה להביא ילד מעוניין בכך: האם בגלל שאמא שלו לא מפסיקה ללחוץ עליו או כי חלום חייו להיות אבא? ופה אפשר להקל על הלחץ שהשני חווה. זה חיזק אצלנו בעיקר את ההבנה שזו החלטה שצריכה להיות החלטה משותפת בכל מובן המילה. וגם אם יש משהו אחד שיותר אוטונומי הוא יכול להוות גורם חוסן לחוויות שההורה יכול לחוות".
מה דעתך על הטרנד של ההורים שמקטרים ברשת על הילדים. האם יש גם כאן קשר למניעי ההורות?
"הורות ברשת היא דבר מאתגר. אישית, כאמא לילדים שגם חוקרת את הנושא, ניתן לראות שיש הורים מקטרים ויש גם הורים "מושלמים". זה יכול ליצור איזשהו סתירה. הכול קיצוני. אולי זה משהו שנותן אוורור להורים, כאילו בהומור, לפרוק את הקשיים שלהם. זה יותר מקובל מאשר מישהי שתספר בשיא הרצינות על כמה קשה לה עם הילד שלה".
ואפרופו קשיים, ד"ר נחום מספרת כי במהלך המחקר היו לא מעט אתגרים: "התחלנו עם כמעט 500 הורים, ועם הזמן הייתה נשירה. אנחנו עובדים קשה על מנת לנסות לשמר אותם. עד גיל 4 וחצי נשארו כ-200 הורים. ישנם משתתפים שהם בני זוג, ועוד מדגם שהן אימהות, ואנחנו מתייחסים לכך כאל כמדגם נפרד. כמו כן, קשה לגייס למחקר אבות.
3 צפייה בגלריה
כחוקרת את יודעת בתיאוריה איך את אמורה להתנהג אבל מלפעמים זה קשה ליישום''. ד"ר רעות נחום
(צילום: אלבום ביתי)
בנוסף לכך, היה הקושי האישי שלי אל מול המחקר: חלק מהזהות שלי, כאמא וכחוקרת, נולד יחד, ובאופן טבעי השאלות שמעסיקות אותי הולכות ומתפתחות ככל שהילדים גדלים. אחת הבעיות במחקר של חינוך ופסיכולוגיה הוא שזהו תהליך ארוך ואין תשובה מיידית. ומצד שני, זה גם היופי. בנוסף לכך, זה כולל גם הרבה נקיפות מצפון: את חוקרת ויודעת בתיאוריה איך את אמורה להתנהג ולפעמים זה קשה ליישום. לפעמים את פשוט צריכה לזכור שהילד שלך לא קרא את הספר, ולא תמיד מגיב באותה צורה".
המסקנות הן, ללא ספק, להעז ולשאול את עצמנו למה באמת אנחנו רוצים להביא ילדים: "מניעים אוטונומיים יכולים לאפשר לנו להסתגל טוב יותר להורות, לחוות פחות אתגרים וליצור איזון אל מול הילדים. לעומת זאת, מניעים המבוססים בעיקרם על כפייה עלולים להוביל אותנו להתנהגויות שפחות מיטיבות להתנהלות מול הילדים. לכן, זה לא משנה האם זה ילד ראשון או שלישי", מציינת ד"ר נחום, "חשוב לעצור ולשאול: למה אני רוצה? איזה מניעים מפעילים אותי? זה משהו שאני ממש רוצה מבפנים או שפשוט הגיע הגיל? זה מתאים לי בקריירה? לוחצים עלי? לכל בן אדם יהיה סיבות שונות אבל חשוב להעלות את המודעות. ולאלו שהם כבר הורים כיום, כדאי רק לומר כי גם אם הבנתם שפעלתם מתוך מניעים של כפייה הרי שזוהי רק תחילת הדרך. תוצר ההחלטה לא נגמר כשנולד תינוק אלא רק מתחיל. לכן חשובה המודעות והמוטיבציה, ובמסע ההורות עצמו יש הרבה הזדמנויות להיות אוטונומיים".
