במצב שבו ילדכם מבטא מחשבות אובדניות, גם אם נדמה לכם שהן לא חריפות, או שהן לא מתקיימות ברצף, ואם להערכתם הוא נתון במשבר נפשי משמעותי, יש כמה פעולות שעליכם לעשות - והן יכולות להציל חיים.
1. אל תשאירו את הילד/ה לבד. זה לא הזמן לנסוע לנסיעה זוגית לחו"ל. ילדכם זקוק להשגחה, לפחות עד להערכת סיכון מסודרת, שתאפשר הבנה של רמת הסיכון העכשווית והפעולות הנדרשות.
2. הרחיקו אמצעי התאבדות פוטנציאליים. מחקרים מוכיחים שזו האסטרטגיה היעילה ביותר להפחתת סיכון אובדני, שכן המרחק בין מחשבה אובדנית לבין פעולה אובדנית קשור ישירות לנגישות של אמצעי התאבדות. במצבי סכנה סלקו מהבית כל אמצעי שעלול לגרום למוות - תרופות, סכינים חדות, חבלים, וכמובן כלי נשק (אם יש כזה לאחד ההורים).
אובדנות בגיל ההתבגרות - כל הכתבות:
3. פנו בהקדם לאיש מקצוע להערכת רמת הסיכון האובדני. אם עולה הסיכון לאובדנות, פנו בהקדם לאיש מקצוע מתאים להערכת הסיכון האובדני. אנשי המקצוע העוסקים בכך הם פסיכיאטרים של ילדים ונוער, או פסיכולוגים קליניים או חינוכיים, בעלי הכשרה ספציפית להערכת סיכון אובדני בילדים ובבני נוער.
הערכת הסיכון מתבצעת באמצעות שיחה עם ההורים ועם הילד/ה, והיא כוללת בחינת גורמי הסיכון, זיהוי גורמי מצוקה ולחץ עכשוויים, והערכה של חומרת האמירות וההתנהגות האובדנית. על סמך מידע זה, המתקבל דרך שיחה עם הילד ואיתכם, איש המקצוע ימליץ על הטיפול הנדרש ומידת הדחיפות של הטיפול.
שימו לב: במצבי חירום, למשל כשילד מביע מחשבות אובדניות מפורשות, כגון "אני רוצה להתאבד" ויש לו תוכנית לביצוע - עליכם לפנות מיידית לחדר מיון, בבית החולים הקרוב למקום מגוריכם, שם תתבצע הערכת הסיכון האובדני.
אם ילדכם מביע התנגדות, הדגישו בפניו שהדברים אינם נתונים לשיקול דעתו. אתם דואגים לשלומו ולחייו - ומחובתכם כהורים להגיע לרופא (פסיכיאטר) או לפסיכולוג שיוכלו לבדוק, לשוחח איתו ואיתכם, ולהנחות אתכם כיצד לפעול. בשלב ראשון מדובר בפגישה חד-פעמית, להערכת הסיכון האובדני. אחריה תחליטו יחד עם איש המקצוע על הטיפול המתאים ביותר.
"במצבי חירום, למשל כשילד מביע מחשבות אובדניות מפורשות, כגון 'אני רוצה להתאבד', ויש לו תוכנית לביצוע - עליכם לפנות מיידית לחדר מיון, בבית החולים הקרוב למקום מגוריכם, שם תתבצע הערכת הסיכון האובדני. הדברים לא נתונים לשיקול דעתו"
4. סייעו לבניית תוכנית התמודדות. כחלק מתהליך הערכת הסיכון האובדני, אתם תבנו עם איש המקצוע "תוכנית ביטחון", שתפקידה לייצר כלים וכללים להתמודדות עם עלייה בדחף האובדני. סט הכלים להתמודדות כולל, בשלב ראשון, פעולות שהנער או הנערה יכולים לעשות לבדם, כדי להירגע, להסיח את הדעת, או לשפר את הרגשתם (אמבטיה חמה, האזנה למוסיקה, התבוננות בתמונות מהטיול האחרון, צפייה בסרט או בסדרה אהובה, ריצה בשכונה וכדומה).
אסטרטגיות התמודדות נוספות יכללו שיחה עם אנשים משמעותיים שנעים ונוח לדבר איתם, אנשים שיכולים להקשיב ולהיות לעזר (חברים, מורים, מדריכים, קרובי משפחה, וגם אתם, כמובן). כל פעולה שתסייע לילדכם להסיח את הדעת מהמחשבות הקשות, תוך הבנה שהעלייה בדחף האובדני צפויה לעבור בסופו של דבר, היא משמעותית וחשובה.
6 צפייה בגלריה
"תוכנית ביטחון": לייצר כלים וכללים להתמודדות עם עלייה בדחף האובדני
(צילום: Shutterstock)
5. פנו להמשך טיפול על פי המלצות איש המקצוע. סביר להניח שאיש המקצוע שביצע את הערכת הסיכון ימליץ על טיפול פסיכולוגי עבור ילדכם, ייתכן גם בשילוב טיפול תרופתי. בשונה מהמיתוס שלפיו טיפול פסיכולוגי עלול להימשך שנים, חשוב לדעת שהטיפולים הפסיכולוגיים והתרופתיים המוצעים כיום לטיפול בדיכאון ובאובדנות הם קצרים יחסית, ממוקדים, יעילים מאוד, ויכולים לתת לילדכם כלים מצוינים להתמודדות עם המשבר וליציאה ממנו.
אין סיבה להישאר לבד עם הכאב והמצוקה, ולהמשיך לסבול. אין טעם גם לחשוש מהסטיגמה הכרוכה בטיפול, או מהשלכות עתידיות על השירות הצבאי, ובכלל. בריאותם הפיזית והנפשית של ילדיכם – חשובות יותר מכל שיקול אחר.
במקביל, שימו לב: פנייה עם ילדכם לטיפול מקצועי אינה פוטרת אתכם - ההורים - ממעורבות רבה וישירה בטיפול זה. הטיפול חייב לכלול פגישות גם איתכם. קיים מיתוס נפוץ (למרבה הצער, לעיתים גם אצל אנשי מקצוע), שלפיו מתבגרים זקוקים לפרטיות ולסודיות מלאה, ולכן אין לכלול את הוריהם בטיפול. ברוב רובם של המקרים זוהי טעות לחשוב כך (מקרים יוצאי דופן הם אלה המערבים הורים מתעללים או מזניחים קיצונית. מאמר זה לא מתייחס למקרים אלה).
בכל טיפול במתבגרים ההורים אמורים להיות חלק מהטיפול, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים ובבני נוער הנמצאים בסיכון אובדני. אתם אלה שנמצאים עם ילדיכם 24/7, אתם אלה שאמורים לשמור ולהשגיח; אתם אלה שיכולים לדבר איתם כשהם חשים בדידות ומצוקה, וגם לכם עצמכם לא פשוט עכשיו.
"אין סיבה להישאר לבד עם הכאב והמצוקה, ואין טעם לחשוש מהסטיגמה הכרוכה בטיפול, או מהשלכות עתידיות. בריאותם הפיזית והנפשית של ילדיכם - חשובות יותר מכל שיקול. לצד זאת, פנייה לטיפול אינה פוטרת אותנו ההורים ממעורבות רבה וישירה"
במצבי סיכון ומצוקה של ילד במשפחה - אתם, ההורים, זקוקים לסיוע מקצועי ולא פחות מהילד שלכם. חשוב שאותו איש מקצוע שמטפל בילדכם הוא שיפגוש גם אתכם, ויסייע לכם כמשפחה להיחלץ מהמצב הקשה. בפגישות אלה תוכלו לדון גם בהשפעת המצב הקשה בבית על ילדיכם האחרים, על היחסים ביניכם, ההורים, ועל המשפחה כולה.
ועוד חשוב לומר: גם אם איש המקצוע העריך שאין כרגע סיכון אובדני מיידי - המשיכו להפעיל את האינטואיציות שלכם. אל תשאירו אצלו את האחריות. המשיכו להשגיח, הדאגה שלכם חשובה. במקרים מסוג זה מוטב "לטעות" ולדאוג יתר על המידה, מאשר מצב שעלול להוביל לאסון.
מסרים לבני נוער בדיכאון או בסכנה אובדנית
נערה במצוקה מרגישה שהחיים כואבים מאוד, ושאין מוצא. נער במשבר רואה את העולם ב"שחור-לבן", ומרגיש כמו במנהרה, שבה אין פתרונות נוספים למצב הקשה. לעתים נדמה לילדינו שחייהם יימשכו כך לנצח, ואז עלולות להופיע אצלם מחשבות על סיום החיים. ואולם, אובדנות היא "פתרון" קבוע, כואב, הרסני ובלתי הפיך - למצב מצוקה זמני.
כפי שכתבנו קודם לכן, בני נוער במשבר חריף, החושבים על אובדנות, הם תמיד אמביוולנטיים; לצד הרצון למות, הם מחפשים דרכים לצאת מהמצב הקשה. הנכחת התקווה, מתן המשמעות והאפשרות לדבר בפתיחות על הקשיים יכולים להיות התוספת שתעזור להם להאמין שאכן יש דרך להיחלץ.
"בני נוער במשבר חריף החושבים על אובדנות, הם אמביוולנטיים; לצד הרצון למות, הם מחפשים דרכים שיאפשרו להם לצאת מהמצב הקשה. הנכחת התקווה, מתן המשמעות והאפשרות לדבר בפתיחות על הקשיים יכולים לעזור להם להאמין שיש דרך להיחלץ"
עם זאת, בשל היותו של המשבר האובדני מצב חריף וקשה, שקשור גם לשינויים חשיבתיים ורגשיים אצל הנער או הנערה, לפעמים המסרים הברורים והמובנים מאליהם - אינם חודרים אליהם ואינם מופנמים בקלות. במצב של משבר אובדני, התחושה היא של קיפאון, זרות וניכור, וכל מה שידענו על העולם כאילו נסחף, נעלם ומתפרק. לכן חשוב לחזור שוב ושוב גם על אמירות שנראות לנו בסיסיות וברורות, גם כאלה שברור לנו שהילדים שלנו יודעים אותן.
כפי שכבר הזכרנו, חשוב לתת תוקף לחוויה שלהם. לומר משפטים שיחזקו את ההבנה שרואים אותו או אותה, שמקשיבים להם, שאתם מבינים שהמצב חמור. לעיתים אנחנו מגיעים עד לכך שאנחנו יכולים להיות אמפתיים למחשבה האובדנית, לומר, למשל: "אני מבין כמה קשה לך ושאתה באמת מרגיש שאי-אפשר להמשיך לחיות". משפט כזה או דומים לו יכולים לחזק את התחושה שאנחנו מבינים באמת, ובכך הם יכולים להפיג משהו מהבדידות המכלה. אך אנחנו לא נעצרים כאן.
אלה כמה מסרים נוספים שחשוב מאוד להעביר לילדים שלנו, בכל דרך, בכל הזדמנות:
אין דבר חשוב יותר בעולם מאשר החיים שלך. אנחנו אוהבים אותך הכי בעולם. אתה הילד המופלא שלנו, את הילדה הנהדרת שלנו. נעשה הכול כדי לעזור לך לצאת מהבור הזה, ואנחנו בטוחים שנצליח.
אנחנו דואגים מאוד, אבל הקושי שלך לא מכביד עלינו. יש לנו כוחות התמודדות, אנחנו משפחה חזקה, ונעזור לך לצאת מזה (ממש כמו שאם היתה לך עכשיו מחלה פיזית - היינו מתגייסים לטפל בה, עד להחלמה מלאה). יש הרבה אנשים שרוצים ויכולים לעזור לנו - אנשי מקצוע, חברים ומשפחה. יחד נצליח להיחלץ מהמצב הקשה.
ממש כמו מזג האוויר, דברים משתנים כל הזמן. המצוקה היא זמנית, והיא תחלוף. לא על הכול יש לנו שליטה. כשאנחנו בים ומגיע גל גדול, אין לנו אפשרות להילחם בו, או לבטל אותו - אנחנו צריכים לגלוש עליו. המצוקה שלך עכשיו היא גל גדול - אנחנו נגלוש עליו ביחד, ונעבור אותו. קושי זמני, ולא יימשך לנצח. אנחנו יודעים שהתקופה הקשה הזו תהפוך להיות ממציאות קשה ואינסופית – לזיכרון ששייך לעבר!
לכל בעיה יש מגוון רחב של פתרונות. מנקודת המבט שלך, כיום, הדברים נראים איומים, אבל אנחנו יודעים שהם יכולים להיראות אחרת. מי יכול לעזור לנו לחשוב על פתרונות? עם מי כדאי להתייעץ? תמונה פוגענית באינסטגרם - אפשר למחוק. כרגע נדמה לך שכולם מתעסקים בזה, אבל את טועה.
"הכלבים נובחים והשיירה עוברת". זהו אחד המסרים החשובים שכדאי להעביר לנער או נערה שחוו "פגיעה נקודתית" כזו או אחרת (תמונה פוגענית שהופצה ברשת, סוד כמוס שנחשף והופץ ברבים, משפט פוגעני שעבר ברשתות החברתיות). במצבים מסוג זה כדאי להתייעץ תחילה מוקד 105, המטפל באופן מעשי בתלונות כאלה, למשל על ידי מחיקת הפוסט החושפני או התמונה הבעייתית.
שנית, הסבירו לילדכם שכרגע "הכלבים נובחים" - כלומר, נדמה שכולם עסוקים בתמונה המעליבה שהופצה, אך בעוד ימים או שבועות ספורים, "השיירה עוברת". הכול ימשיך כתמול-שלשום, הדברים צפויים להישכח.
פרספקטיבה. "זה קורה להרבה בני נוער, זו תופעה שכיחה שרבים מתמודדים איתה". מתבגרים נוטים לחשוב באופן אגוצנטרי; נדמה להם שכולם עסוקים בהם. עזרו להם להבין שאנשים ובני נוער עסוקים באינספור דברים אחרים, והמחשבה ש"כולם רק מדברים עליי" - אינה אלא אשליה! "גם אם כתבו עלייך משהו מעליב באינסטגרם - את לא הראשונה שזה קורה לה, ולא כולם עסוקים בזה כל הזמן". "גם אם אתה לא יכול לדמיין את החיים שלך בלי הנערה הזו, אנחנו בטוחים שבעוד כמה שנים בקושי תזכור איך קוראים לה".
"הדיכאון אינו אתה"; "המצוקה אינה מגדירה את מי שְאת". נער או נערה בדיכאון אינם זוכרים לפעמים איך נראו החיים לפני הדיכאון, ואינם אוהבים את עצמם כאנשים מדוכאים. חשוב להעביר להם מסר שהדיכאון אינו "הם". דיכאון הוא סוג של מחלה, ובעזרת טיפול טוב הדיכאון צפוי לחלוף, והם יחזרו להיות "מי שהם", ללא הצל שמטיל הדיכאון. עצם ההבנה שקיים "מרווח" ביני לבין הדיכאון, ושהדיכאון אינו אני, מסייעת מאוד לתהליך ההחלמה ממנו.
אינך צריך להבטיח שלעולם לא תחשוב על אובדנות. כדי לעזור לילדינו לעבור את התקופה הקשה, אין צורך לבקש מהם שיבטיחו שלעולם לא יחשבו מחשבות אובדניות. בשלב זה, די אם נבקש מהנער או הנערה לחכות עם הפעולה האובדנית - יום, יומיים, שבוע - עד להקלה במצב הקשה. גם בטיפול אנחנו אומרים למטופל: "אנחנו לא לוקחים לך את האפשרות לחשוב מחשבות אובדניות בעתיד, אבל בוא נחכה עם זה, עד שתוכל לראות את החיים באופן רציונלי יותר".
נקודת ההנחה היא שלאחר שהילד יוכל לראות את החיים באופן מאוזן יותר והמשבר הקשה יחלוף, גם המחשבות האובדניות יתמתנו, ולבסוף ייעלמו.
פרופ' יוסי לוי בלזצילום: עופר חג'ביפרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. מחבר הספרים "להאיר את הרי החושך - אובדנות בקרב בני נוער" והספר החדש "מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה"
ד"ר הילי כוכביצילום: אלדד מאסטרוד"ר הילי כוכבי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספרים "המדריך הישראלי להורים" (עם עמירם רביב) ו"הורים טובים", מרצה וחברת סגל בפקולטה לפסיכולוגיה ב"מרכז האקדמי למשפט ולעסקים"
*
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
פורסם לראשונה: 20:00, 03.07.23
