בשיתוף תלמה
היא אחת משלוש המתעמלות האישיות היחידות בעולם שהשתתפו שלוש פעמים במשחקים האולימפיים. היא הייתה הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית, הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית, ומי שאף קיבלה את הכבוד לשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו בשנת 2016. נטע ריבקין (29) נחשבת עד היום לאחת מהספורטאיות הישראליות הגדולות של כל הזמנים, והדרך שלה לפסגה לא הייתה קלה: היא הייתה צריכה להתמודד עם משטר אימונים תובעני ביותר, עם כישלונות, ואפילו עם מותו בטרם עת של אביה האהוב.
היא גדלה בפתח-תקווה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא ניחנה במרץ ובאנרגיה בלתי פוסקים. לענף ההתעמלות האמנותית הגיעה לגמרי במקרה, תוצאה של מפגש לא מתוכנן עם אלה סמופלוב, מי שהפכה לימים למאמנת האישית שלה ולאחת הדמויות החשובות בחייה. "כשהייתי בת חמש אהבתי ללכת עם אבי, שהיה מאמן כדורסל, למשחקים ואימונים, שבמהלכם קפצתי והשתובבתי על המזרנים הסמוכים", היא משחזרת, "באחת הפעמים צפתה בי אלה, המאמנת של קבוצת ההתעמלות, ושאלה את אבא שלי מדוע אני לא בקבוצה שלה. אפשר לומר שהיא בעצם 'גילתה' אותי באותו מפגש, מה שהביא אותי לשיעור ניסיון באולם ההתעמלות".
המפגש המקרי בין הילדה הקופצנית למאמנת המנוסה הפך לסיפור אהבה של ריבקין עם הענף האולימפי התובעני. היא החלה להקדיש לספורט יותר ויותר שעות והפכה למתעמלת מקצועית. "אפשר לומר שמה שהתחיל כחוג הפך ברבות השנים לייעוד של חיי", היא קובעת, "בשנים הראשונות לא היה קיים בי יצר התחרותיות, ההישגיות. מה שהשאיר אותי בחוג היו החברות סביבי, התלבושות הנוצצות, המוזיקה הסוחפת והאש שבערה בי בבטן במהלך האימונים. התשוקה הזו היוותה בהמשך את הבסיס הבריא שעליו צמחתי להיות מתעמלת אולימפית ברמות הגבוהות ביותר".
מתי ממש הרגשת שזה הייעוד שלך?
"הפעם הראשונה שבה התחלתי להסתכל ברצינות על חוג ההתעמלות הייתה סביב גיל שמונה או תשע. אז גם צפיתי בטלוויזיה באולימפיאדה לראשונה בחיי, וידעתי שלשם אני רוצה להגיע. זה גם הגיל שבו התחלתי להתגבש ולהבין מה אני רוצה, למה אני מסוגלת ומה מצפים ממני".
כמו אצל ספורטאים רבים, גם אצל נטע הטיפוס המתמשך לאוורסט האולימפי היה כרוך בקשיים ואתגרים, שאחד העיקריים שבהם הגיע בגיל 12 – גיל ההשתנות מילדה לנערה צעירה. "מאז מעולם הייתי טוטאלית בכל דבר ואף פעם לא עיגלתי פינות באימונים", היא אומרת, "לכן, כשהגעתי לגיל 12 ונוכחתי להבין שאני חסרת הישגים ומדליות למרות ההשקעה העצומה חשתי תחושת תסכול גדולה. תקופה זו היוותה מעין פרשת דרכים מבחינתי. הייתי צריכה להחליט אם אני ממשיכה בענף או עוזבת אותו ובוחרת במסלול אחר. הדילמה הייתה קשה ונוקבת, וככל שחקרתי את עצמי פנימה גיליתי את התובנה שמלווה אותי מאז – שהמנוע שגורם לי להשקיע כל כך בהתעמלות האמנותית הוא משאלת הלב שלי להפוך לאחת המתעמלות הטובות בעולם. לאחר שהודיתי בכך ביני לבין עצמי יכולתי להתמסר ביתר קלות לענף התובעני – ובהמשך הגיעו ההישגים והמדליות".
כשנטע מדברת על ענף תובעני, לא מדובר בהגזמה. מגיל 14 ועד גיל 25 אולם ההתעמלות הפך לביתה הכמעט יחידי, עם משטר אימונים בלתי נתפס כמעט של שישה ימים בשבוע, שמונה עד עשר שעות אימון ביום. "מדובר על אחד הענפים היותר תובעניים בספורט ולכן החלק של החוסן המנטאלי תופס בו נתח גדול מאוד", היא מסבירה.
אם גיל 12 היה קו פרשת המים המקצועי שלה, הרי ששבע שנים אחר כך, בשנת 2010, היא חוותה את הקושי האישי הגדול ביותר – מותו של אביה בטרם עת. "הייתי אז בשיא הקריירה לאחר השתתפותי באולימפיאדת בייג'ין כצעירת הספורטאיות במשלחת ישראל, ואבי, שליווה אותי לאורך כל הדרך, נפטר באותה שנה ממחלה קשה", היא מספרת בקול שקט, "זה היה אובדן עצום אבל עם הרבה תעצומות נפש הצלחתי להתרומם מהנקודה הקשה הזו ובדיוק שנה לאחר מותו זכיתי במדליית כסף באליפות אירופה. את המדליה הקדשתי לאבא".
בהמשך הדרך נטע התחרתה באולימפיאדת לונדון (2012), שם קבעה את הישג השיא של מתעמלת ישראלית וסיימה בגמר במקום השביעי, ואת הקריירה העשירה חתמה באולימפיאדת ריו (2016), שבה זכתה לכבוד עצום כשנבחרה להיות נושאת דגל המשלחת בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים. נכון להיום היא מכהנת כיו"ר ועד הספורטאים בוועד האולימפי הישראלי, מעבירה הרצאות על פיתוח חוסן מנטלי ומשמשת כמאמנת מנטלית של ספורטאים.
ריבקין מעוררת ההשראה נבחרה לשמש כמנטורית בפרויקט "בוקר טוב יותר" המשותף ל"ידיעות אחרונות", ynet ותלמה – שבו נחשפו בשבועות האחרונות סיפוריהם של בני נוער אשר מצטיינים בתחומים שונים ושום מגבלה או מכשול לא יכולים לעצור אותם. במסגרת זו היא לקחה חלק בפאנל אולפן מיוחד, שברוח התקופה התבצע בחלקו בזום, עם אחד ממשתתפי הפרויקט – אגם אוכמן בן ה־11, שנחשב להבטחה הגדולה של ישראל בענף הג'יוג'יטסו הברזילאי.
בתשובה לשאלתו של אגם, "כיצד הצלחת ומה עשית על מנת להיות הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית", ענתה נטע: "אני חושבת שבכל רגע לאורך הקריירה שלי השתדלתי לתת את ה-150%. בדקתי עם עצמי אם בכל רגע נתון אני נותנת את הכי טוב שאני יכולה ובטחתי במקביל בצוות המקצועי שליווה אותי. למעשה ההצלחה שלי היא שילוב של עבודה קשה, אופי חזק, יכולת לעמוד בלחצים ועומסים, אמונה בעצמי וכמובן כישרון טבעי."
בהמשך לדברים שאל אגם את נטע האם הייתה רוצה שגם ילדיה יתאמנו בענף ההתעמלות האומנותית ועל כך היא השיבה: "מניסיוני האישי אני יודעת עד כמה הספורט חשוב להתפתחותם האישית של ילדים ובני נוער לכן מאוד הייתי רוצה שהילדים שלי יעסקו בספורט. אם יהיה מדובר בהתעמלות אמנותית או ענף אחר, זה כבר פחות חשוב לי והבחירה צריכה להיות בידיים שלהם." ענף ההתעמלות האמנותית דורש כל כך הרבה ויתורים וכל כך הרבה מחויבות שהדרך היחידה להצליח בו היא רק אם הילד או הילדה באמת רוצים את זה. אני בכל מקרה אהיה שם עבורם ואדאג להם בדיוק כפי שאבי דאג לי והדריך אותי כשהייתי צעירה יותר."
בשיתוף תלמה
