אסיפת הורים
עומר מילר: עד לא מזמן חשבתי שילדים הם מטרד #34
47:18
"ניסו ללמד אותי לדבר 'נכון', היום אני מבינה - זה בסדר לגמגם". שלום, אני שירן ואני אדם שמגמגם. הנה לכם. כשהייתי ילדה, ועד לפני כמה שנים, הייתי בארון הגמגום הפרטי שלי. שמרתי על הסוד מפני העולם, כאילו שאפשר באמת להסתיר אותו.
בבית הספר היסודי עשיתי כל מה שרק אפשר כדי שהתלמידים בכיתה שלי לא ישמעו אותי מגמגמת, שהם לא יגלו את הסוד. אפילו שכמעט תמיד ידעתי את כל התשובות והייתי תלמידה מצטיינת, לא הרמתי את היד אפילו פעם אחת כדי לתרום לדיון. ביקשתי מכל המורים שלא יפנו אליי, ובחרתי לגשת לחמש יחידות רק במקצועות שבהם המורים לא ביקשו מתלמידים לקרוא שיעורי בית.
כביכול, היו לי את כל הסיבות לעשות את זה. שאפתי להסתיר את הגמגום בכל מחיר, כי בטיפולים ניסו ללמד אותי "להתגבר" על הגמגום ולדבר "נכון", כי הגמגום היה כמו וולדמורט, זה שאסור לקרוא לו בשמו. אם כן, איזו סיבה באמת הייתה לי, עצמי, לדבר כפי שאני מדברת, אם כל מה שידעתי הוא שמשהו בי מקולקל ודורש תיקון?
הסתרה של חלקים מעצמך גובה מחיר עצום. יעידו על כך דורות של להט"בים שדימו אותה לשהייה בארון סגור. באופן דומה, גם השהייה בארון הגמגום אינה מוארת. היא בודדה מאוד. אחת הדרכים הבטוחות והמוצלחות להפסיק גמגום היא לא לדבר, ולכן כאשר ילד תופס שהגמגום שלו גורם סבל להוריו – הוא יפסיק לדבר. וגם אני בקושי דיברתי, וכאשר כן דיברתי, אמרתי רק מילים שידעתי שיעברו בשטף. הסוד היה בטוח אבל אני הייתי אומללה.
לגמגום אין פתרון
אל תספרו לאף אחד, אבל אין פתרון לגמגום. גמגום הוא תופעה נוירו-פיזיולוגית מסתורית ומיוחדת, מנת חלקם של 1% מהמבוגרים באוכלוסייה ו- 5% מהילדים באוכלוסייה. שנות המחקר הרבות חשפו את מורכבות התופעה, שמתאפיינת בתנודתיות בשטף הדיבור, אולם אלה לא הניבו טיפול שיכול לתת מענה ארוך טווח, ולכל האנשים שמגמגמים.
למה אני אומרת את זה? כי היום יש "מרפאים" רבים שצצים כפטריות לאחר הגשם ומציעים "פתרון" לגמגום, שיטות פלא שיביאו ל"החלמה" מהגמגום וכדומה. אבל הגמגום הוא לא מחלה. כשמתייחסים אליו כך, רק מנציחים את תחושת הפגימות ואת אותה הרגשת "קלקול" שמתלווה לכך.
כפי שלא מצופה מלקויי שמיעה להעמיד פנים שהם שומעים, כפי שלא מצופה מלקויי ראייה לזייף ראייה, כך גם אין שום סיבה שבעולם שילד שמגמגם ירגיש שהוא צריך להסתיר חלק ממנו - את האופן שבו הוא מדבר. נכון, זה מתעתע, ולפעמים מגניב שאפשר לעבור מצבים, ולפעמים חלקים נרחבים מהחיים, בלי ש"יתפסו אותך" ויחשפו את הסוד הנורא. הגמגום הוא מוגבלות "שקופה", הוא תנודתי ולא תמיד גלוי - ולכן אפשר להעמיד פנים, לפחות בחלק מהזמן, שאתה מדבר כמו כולם.
אני יודעת איך זה, הייתי שם. עברתי את כל הספקטרום; החל מלהסתיר את הגמגום כאילו חיי תלויים בזה - פשוט בגלל שלא העליתי על דעתי שניתן לא להסתיר - ועד לעמוד מול קהל של 100 אנשים מכל העולם ולהציג (באנגלית) את המחקר שלי בכנס, כדוקטורנטית שחוקרת גמגום ותודעה, לגמגם בכל מילה ולהיות ממש בסדר עם זה.
קראו עוד:
בחודש ינואר השנה פורסם מחקר של ד"ר הופ גרלאך-הוק ועמיתיה, שבו הוצגו ונותחו לראשונה חוויות של מבוגרים שמגמגמים בנוגע להסתרת הגמגום. בין היתר, המחקר הדגיש את האסטרטגיות המרובות שבהן משתמשים ילדים, כבר החל מגיל שש כדי להימנע מלגמגם בכיתה. הם יוצאים לשירותים "במקרה" אם המורה שואלת שאלות, הם מעמידים פנים שהתשובה לא ידועה, הם נעדרים מבית הספר, והם בוחרים במקצועות בחירה שבהם אין מבחנים בעל פה. כל האסטרטגיות הללו מוכרות לי, ולחבריי, היטב.
רק אני והגמגום שלי
את המסע שלי עברתי לבד. כמו שכתבתי, את רוב שנות בית הספר העברתי בהסתרת הגמגום ומכולם. ניסיתי להסתיר מהמשפחה, מהחברים, מהמורים, מכולם. רק בגיל 17 הבנתי שהגמגום נמצא פה כדי להישאר, ואפשר להמשיך להילחם בו או לחיות איתו בשלום. לאט-לאט, בתהליך ארוך וקשה, הבנתי שכל מה שהאמנתי אולי לא נכון; שאולי כן אפשר לחיות חיים מלאים עם הגמגום, שאולי כן מגיע לי שישמעו אותי גם אם לוקח לי יותר זמן לומר מה שיש לי להגיד, ושאולי לא חייבים להסתיר.
שירן ישראלאלבום ביתיזה מתחיל בלומר לנציג שירות בטלפון ,'זה לא שאין קליטה, אני מגמגמת, חכה כמה דקות', דרך צליחת ראיונות עבודה, וממשיך בלשים את הדברים על השולחן בקלילות ('אני מגמגמת עם כולם ותמיד, זה לא אישי') מול עמיתים בעבודה.
בדרך הזו הכרתי אנשים מדהימים (גם את בן זוגי, שהיה בערך האדם הראשון שדיברתי איתו בפתיחות על הגמגום),ולמדתי שקיים תהליך דו-צדדי שבו אנשים מקשיבים ונותנים לי את המרחב לגמגום, ובמקביל מוטלת עליי האחריות לדרוש את המרחב הזה. היום אני יודעת שהגמגום הוא לא הבעיה המרכזית - הוא פשוט דיבור שונה. אלה הסטיגמה, ההסתרה, הבושה, וההימנעות המהווים את מרכז ההתמודדות היומיומית.
"היום אני יודעת שהגמגום הוא לא הבעיה המרכזית - הוא פשוט דיבור שונה. אלה הסטיגמה, ההסתרה, הבושה, וההימנעות המהווים את מרכז ההתמודדות היומיומית"
זה לא קל, ולצערי אנחנו עדיין חיים בעולם שבו לאנשים שמגמגמים אין את הזכות לגמגם; דעות קדומות ופרסומים אגרסיביים מצפים מאיתנו "להתגבר על זה", "לטפל בזה", "להשתחרר מזה", אנשים עדיין שואלים אותנו - "למה את.ה לא שר.ה במקום לדבר?", כאילו החיים זה מחזמר, וילדים עדיין שומעים את העצות "תדבר לאט", "תנשום", "תחשוב לפני שאתה מדבר" במקום לשמוע שהם בסדר גמור, שהם לא מקולקלים, וששווה לחכות להם.
לא להסתרה, כן לגמגום
את המסע שלי עברתי לבד, אבל היום אני חלק מאמב"י - ארגון האנשים שמגמגמים בישראל. בארגון אנחנו מקיימים פעילות רבה עם הורים וילדים, ומקפידים להסביר להורים שזו לא אשמתם שהילד מגמגם או שהגמגום החמיר. אנחנו מקפידים להגיד לילדים ולנוער בפרויקט "חברים" שזה בסדר לגמגם ושהם לא לבד, בין היתר על-ידי הפגשתם, לעיתים בפעם הראשונה, עם אנשים בכלל ועם בני גילם בפרט, שמגמגמים. לפעמים לוקח להם קצת זמן להשתחרר אבל בסביבה "בטוחה" שבה ניתן לשחרר את הסוד, השינוי מתחיל לקרות - מה שמחזק עוד יותר את ההבנה שתגובת הסביבה היא זו שמכניסה מלכתחילה את הגמגום לארון.
אין סיבה שילדים שמגמגמים ירגישו שכדי להתנהל בעולם עליהם להעמיד פנים שהם לא מגמגמים. להסתרה יש מחיר כבד, ולדעתי חובתנו להסיר את הנטל הזה מעל הדורות הבאים של אנשים שמגמגמים. אז בפעם הבאה שתפגשו ילד, או מבוגר, שמגמגם, פשוט תזכרו שזה ממש בסדר לגמגם.
שירן ישראל היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן בתחומי הגמגום והמיינדפולנס, מרכזת את קשרי החוץ והאקדמיה באמב"י, נשואה, אימא לשתי בנות וגם אדם שמגמגם
