בשיתוף תלמה
(צילום: חגי דקל)
כשרוני ביסמוט (11) הייתה בת שנה וחצי גילה סבה, שבא לאסוף אותה מהגן, שהיא איננה מגיבה לקריאותיו. "בפעם הזאת סבא שלי החליט שבמקום שהוא ירים אותי וייקח אותי, הוא יקרא לי לבוא אליו, ואז הוא שם לב שאני לא מתייחסת או באה אליו למרות שהוא קרא לי כמה וכמה פעמים", היא מספרת.
רוני התגלתה כלקוית שמיעה. "זה היה שוק מוחלט עבורנו", מספרת אמה, ברט ביסמוט, "מפני שגם בבית החולים בבדיקות השמיעה השגרתיות שעושים לתינוקות שרק נולדו, וגם בבדיקות בטיפת חלב, הכל היה תקין".
לאחר סדרת בדיקות נמצא כי רוני זקוקה לעזרי שמיעה. "היינו אצל המומחים הכי טובים, והם החליטו שהדרך הטובה ביותר היא לנתח את רוני בגיל שנתיים ולהצמיד לה שתלים שיעזרו לה לשמוע. הניתוח ארך יותר משמונה שעות, שהיו מורטות עצבים עבורנו, אבל בדיעבד זה התברר כדבר הכי טוב שהיה יכול להיות עבור רוני", מספרת ברט.
ואכן, מאז רוני לא עוצרת לרגע. היא מאתגרת את עצמה כל הזמן, משתתפת בענפי ספורט שונים ועושה כל מה שהיא חולמת עליו. למוגבלות בשמיעה אינן כמעט השפעה על הנערה הנמרצת. "אני מאוד אוהבת לגלוש ולעשות סאפ, אני אוהבת לצלול, אני גם אוהבת לשחק כדורסל וכדורגל, אוהבת לרכוש על הסקייטבורד – אני בעצם אוהבת מלא דברים, שהם בעיקר מאתגרים", היא מספרת בהתלהבות.
סיפורה של רוני הוא חלק מפרויקט "בוקר טוב יותר" המשותף ל"קבוצת ידיעות אחרונות" ולחברת תלמה, שבו אנו מתוודעים מדי שבוע לילדים וילדות, נערים ונערות, שלהם מגבלות וקשיים מסוגים שונים, אך מצאו דרכים להתגבר על הכל ולא נותנים לשום קושי – פיזי או נפשי – לעצור אותם בדרך.
רוני אולי שומעת פחות טוב מהאדם הממוצע, אבל זה לא מפריע לה להינות גם מהדברים שקשורים ישירות לחוש היותר חלש שלה. המוזיקה עבורה היא עולם ומלואו, "בעיקר משום שהיא מעניקה לי את החופש לזוז", היא אומרת, ומספרת שהריקוד הוא עוד תחביב שהיא משקיעה בו הרבה זמן ואנרגיה.
איך גילית את עולם הריקוד?
"אחרי הניתוח, כשהתחלתי לשמוע, היו משמיעים לי המון מוזיקה, ואז גיליתי זזה גורם לי לגוף שלי לזוז ולרקוד. בשלב כלשהו הגעתי לחוג ריקוד, שהיו בו מלא ילדות, חלקן מבית הספר שלי. שם בעצם גיליתי את הריקוד כפעילות מתוכננת ומאורגנת, ומאז אני לא מפסיקה לרקוד".
אנשים שואלים אותך איך את מתחברת למוזיקה ולריקוד אם יש לך עזרי שמיעה? זה לא מקשה עלייך?
"זה שיש לי מכשירי שמיעה זה ממש לא אומר שאני לא ארקוד. ההפך הוא הנכון. אני יכולה לרקוד בלי הפסקה. מה שכן, היו הרבה אנשים ששאלו אותי בנוגע לשתלים, 'מה, זה לא נופל לך? איך את מצליחה להיות עם זה?' או שגם שאלו 'מה זה בכלל?'. אז הסברתי להם. וכן, לפעמים זה גם נופל, אבל כדי שלא ייפול לי אני בעיקר מכניסה את השתל שלי לתוך השיער. עם השנים לומדים פטנטים".
שאלות מסוג זה, מן הסתם, לא מסתיימות רק בחוג. עם השנים הפכה רוני מעין שגרירה של מבוגרים וילדים עם לקות שמיעה, ומתמודדת עם השאלות שמגיעות מהסביבה בבגרות. היא אף פעילה בכל מה שקשור בהנגשת המידע על הנושא. זה התחיל כבר בבית הספר, כשחבריה ללימודים ראו את עזרי השמיעה. "כבר בכיתה א' הבנתי שקצת מתלחששים, מדברים עלי. אבל אני לא התביישתי בזה. להפך. באתי אליהם והסברתי להם על מכשיר השמיעה ולמה יש לי אותו", היא מספרת, "אפילו הייתה מישהי שעזרה לי, תמר, שעשתה איתי מצגת לכל בית הספר – על מה זה המכשיר שמיעה שלי ולמה אני צריכה אותו. בסוף המצגת הזאת הועברה גם למשרד החינוך".
את אורך הרוח, האומץ והיכולת להתמודד בצורה בוגרת תולה רוני באמה, שהיא אם חד־הורית. "לא רק שנולדתי עם בעיה פיזית, נולדתי גם בלי אחים או אבא. אבל קודם כל יש את אמא שלי. אני מעריכה אותה מאוד, באמת. אני מרגישה שזכיתי באמא הכי טובה", היא אומרת, בזמן שברט, שעומדת מהצד, מתקשה לעצור את הדמעות כשהיא שומעת את בתה מספרת על מערכת היחסים ביניהן.
את ילדה מאוד אמיצה וחכמה. מה המסר שחשוב לך להעביר במסגרת הכתבה הזו?
"אם אנשים מסתכלים עליך מוזר או אומרים לך דברים לא יפים, אל תתייחס אליהם. הדבר החשוב הוא לדעת שאתה מיוחד. חשוב שתדע שאתה יכול לעשות הרבה דברים שהם לא יכולים לעשות. מעבר לכך, העצה שלי היא לא לוותר על כלום. אם רוצים מספיק, אפשר להצליח בכל".
בשיתוף תלמה
