אסיפת הורים
"שבי פסיכולוגי": הכול על ניכור הורי, ואיך לטפל בו #39
50:17
הם צעירים אבל בוגרים מספיק כדי להבין מה עבר עליהם כשהם היו ילדים. הם מתארים את המציאות הכואבת מנקודת מבט תמימה, מדי פעם מתגנבים לסיפורים מבוכה מהולה בכאב ורגשות אשם, לצד יכולת אמיצה שגבתה מהם שנים של טיפולים, לחמול על אותם הילדים שהם היו.
כמי שעובדת שנים עם הורים גרושים, המילה "ניכור" עולה כמעט בכל שיחה כשההורים נמצאים בעימות. וכן, הספסור במילה, שלאחרונה גם עלתה בהקשר להקלטה שהודלפה עם בן אל תבורי ואורטל עמר, גורמת נזק לאלה שחיים תחת אימת הניכור. מעין "זאבים-זאבים".
קראו עוד:
שלא תטעו, הורים בעימות, דוגמת השניים הללו, ששמים את ילדיהם בטווח האש, גורמים נזק שהשלכותיו נצרבות בילדים במשך שנים. עם זאת, ניכור בהגדרתו הוא מצב שבו הורה אחד (המנכר) מסית באופן שיטתי ועקבי את הילד, ומתמרן את החשיבה שלו נגד ההורה השני (המנוכר) עד כדי ניתוק הקשר של הילד עם ההורה.
זה מצב שמביא הורים מנוכרים להגדיר את עצמם "הורים שכולים לילדים חיים", ויותר מכך, לילדים שהניתוק גובה מהם בהמשך חייהם את המחיר הגבוה ביותר - לאבד קשר קרוב עם שני הוריהם.
ראיון עם שלושה בוגרים צעירים - ג' (בן 37), ש' (בן 32) ו-י' (בת 36), שבמשך שנים, מגילי שבע-שמונה, חוו ניכור הורי. במקרים שלהם, הניכור היה מצד האב כלפי האם. גם עכשיו, שנים רבות אחרי, כששניים מהם ניתקו את הקשר עם ההורה "המנכר", הם מתעקשים לשמור על רגשותיו ומוכנים להכניס אותי פנימה בתמורה לאנונימיות. לא משנה כמה כעס יש בהם - החמלה גוברת והם עדיין מאמינים בליבם שהיו לו כוונות טובות עבורם. הכרוניקה של תסמונת ה"ניכור" מפיהם.
אז איך זה התחיל? מרגע הפרידה החלו דיבורים שליליים ובלתי פוסקים על אימא. כשהם עדיין העלו זיכרונות חיוביים מהחיים איתה נאמר להם - "זה מה שאתם זוכרים? מה פתאום, זה לא היה ככה", ומיד סופר להם סיפור שונה לחלוטין עד שלאט-לאט נמחקו כל הזיכרונות הטובים. כל ניסיון שלי לדלות מהם זיכרון מהתקופה שלפני הפרידה העלה חרס. הכול נמחק.
"שברנו לאימא דברים בבית"
בתחילת הגירושים הם עדיין הגיעו לביתה של האם וכל מפגש כזה גרר סערות רגשיות. כעסים, קללות, זעם מתפרץ. "הרבצנו לה, שברנו לה דברים בבית", מספר ג'. ההתפרצויות שלהם לוו בהרבה הטחות אשמה כלפיה - כי מבחינתם היא זו שפירקה את המשפחה. היא זו שרצתה להזיק לאבא ולהם. בכל פעם שהיא ניסתה להסביר את עצמה, או להגיד משהו נגד אבא בחזרה, הם קראו לה שקרנית. האמונה שהיא באמת זו שרוצה לנקום בו השתרשה במוחם.
"בכל פעם שאימא ניסתה להסביר את עצמה, או להגיד משהו נגד אבא בחזרה, הם קראו לה שקרנית. האמונה שהיא באמת זו שרוצה לנקום בו השתרשה במוחם"
אחרי המפגשים אצלה אבא היה נוהג לשאול שאלות כמו "מה אכלתם אצלה?", התשובה שנתנו גררה ביקורת מיידית: "זה מה שהיא נתנה לכם? היא לא יודעת להיות אימא", מעידה י'. מעיניי הילדים שהיו, הם חוו אבא עם כריזמה שיודע לדבר ולסחוף אנשים, כזה שמתעניין בהם ודואג להם, ולצד זה הוא היה עסוק באופן אובססיבי באימא. לא רק מולם, אלא גם מול כל מי שהיה בסביבה.
"כשאימא הכירה בן זוג עם ילדים, אבא אמר 'אתם רואים? היא אוהבת את הילדים שלו יותר מכם', מספר ש'. "כשהגיע מכתב על אי-תשלום מזונות הוא אמר 'הנה, כל מה שהיא רוצה זה כסף, שום דבר אחר לא מעניין אותה', אומרת י'. "כשהגיעה משטרה לעצור אותו כי סירבנו לבוא אליה, ריחמנו עליו ושנאנו אותה".
געגועים לאימא
בהתחלה היו געגועים מהולים בהרבה כעס. "למה היא כל כך שונאת אותנו, למה היא רוצה להזיק לנו", אומרת י'. שלושתם זוכרים הרבה לילות של בכי בלי שינה, ואיך לאט לאט הלב שלהם נסגר והרגש נותק: "אפילו שנאה לא הייתה, רק סלידה".
ניסיונות של האם ליצור קשר היו הרבה, ובמשך תקופה ארוכה. "אם היא הייתה מגיעה לבית הספר - ברחנו. אם היינו רואים אותה ברחוב - עברנו לצד השני", היא מספרת, וגם זוכרת מקרים שבהם אנשים מטעמה נשלחו בניסיון לדבר על ליבם, אבל התוצאה הייתה שהם הפסיקו לדבר גם איתם.
"אימא שלי הפסיקה לנסות באיזשהו שלב", מספר ג', "דיברתי איתה על זה לא מעט והיא אמרה - 'פחדתי, לא רציתם. חשבתי שאם אני ארפה, יום אחד תתעשתו ותחזרו'". ואז הוא מוסיף בכאב איך היא סיפרה לו אחרי שנים שיום אחד היא נסעה באוטובוס ולפתע ראתה אותו עומד באחת התחנות, אבל חששה אפילו לנפנף לו לשלום.
ג' מספר: "פעם אחת עובדת סוציאלית שאלה אותי ואת אחי אם אנחנו רוצים ללכת לאימא, אמרנו 'לא' ובזה נגמר העניין. לעומת זאת, אצל י' העובדים הסוציאליים התערבו שוב ושוב: "הם אמרו לי ולאחי, 'אתם חייבים לאהוב את אימא', תפתחו דף חדש תשכחו מה שהיה", היא מספרת בגיחוך מר, "אף אחד לא באמת עצר רגע ושאל אותנו, 'מה עובר עליכם? למה אתם כל כך כועסים עליה?' שאלות כל כך פשוטות.
"ואם היו שואלים אותך מה היית אומרת?" שאלתי, "לא יודעת", היא עונה בכנות, "אבל העובדה שכל המערכת הייתה מאוד נוקשה ופעלה לטובתה גרמה לי לחשוב כילדה שהנה, אבא צודק, שאפילו אותם היא הצליחה לשכנע שהוא אבא רע". מצד שני, היא מודה שלדבר נגד אבא זו בכלל לא הייתה אפשרות, כי איזו אופציה יש לך כשבתפיסה שלך כילד, יש לך הורה טוב והורה רע. יותר מזה - "מפלצת" שרוצה להרע לך.
"העובדה שהמערכת הייתה נוקשה ופעלה לטובתה גרמה לי לחשוב כילדה שהנה, אבא צודק. אפילו אותם היא שכנעה שהוא אבא רע"
הסביבה כגורם משפיע, וגיל ההתבגרות
"גדלתי בסביבה דתית שבה מעשה האישה שעוזבת את בעלה הוא בלתי נסלח, והתמיכה באבא מצד הקהילה הייתה גדולה", מספר ג', "מעיניים של ילד זה מחזק את הסיפור של מי הקורבן - ומי הרע". שלושתם גם מעידים שחוו חיזוק של הנראטיב מצד הסביבה המשפחתית של האב - "העלבון הכי גדול עבורי היה כשהיו אומרים לי - 'את מתנהגת כמו אימא שלך'", מודה י'.
"לא באמת חוויתי גיל התבגרות", היא מספרת, "אבא חשש מזה שייקחו אותנו, או שירחיקו אותנו ממנו, ככה שלא יצאתי למסיבות, כמעט לא היו לי חיי חברה. הייתי ילדה טובה ומרצה, השקעתי בלימודים מאוד ובדרך כלל עשיתי את מה שאמרו לי".
ג' "תיעל" את ההתמודדות שלו למקום אחר: "הייתי עסוק בהרס עצמי. מגיל 14 עישנתי, שתיתי וגנבתי. אפילו שהייתי ילד מחונן, לא עניינו אותי לימודים. בגיל 16 הגעתי לקצינת מבחן שאמרה לי משהו שפתח לי את הראש ויישר אותי. היא שאלה אותי, "למה אתה עושה את כל הדברים שאתה עושה?" אמרתי לה "כי אני דפוק". ואז היא אמרה לי משפט שאני לא אשכח בחיים: 'אתה לא דפוק, פשוט גדלת במציאות לא נכונה'. היא ניערה אותי. היא ישבה איתי והסבירה לי למה כל מה שקורה הוא לא אשמתי, ולמזלי הצלחתי להפנים את זה".
"ואז היא אמרה לי משפט שאני לא אשכח: 'אתה לא דפוק, פשוט גדלת במציאות לא נכונה'. היא ניערה אותי, הסבירה למה כל מה שקורה הוא לא אשמתי, ולמזלי הצלחתי להפנים
תהליך חידוש הקשר
שני טריגרים משמעותיים היו לתהליך חידוש הקשר, והם היציאה מהבית וזוגיות. עבור י' הייתה זו הזוגיות שפקחה את עיניה. בן הזוג שלה, שנכנס לחייה למורת רוחו של האב, הדהד פרספקטיבה שונה שיצרו סדקים בנראטיב. הוא שיקף לה התנהגויות ו/או תגובות לא "בריאות" של ההורה, ועודד אותה להיפגש עם האם. רק שנה אחרי שפגשה אותה היא סיפרה זאת לאביה - שבחר להתרחק ממנה. "מבחינתו זה או הוא או היא", היא אומרת.
אצל ג' זה קרה כשהוא בחר להתרחק. "אחרי הצבא נסעתי להודו. התנתקתי שם מהכול, גם מלעיסות המוח של אבא שלי. חשבתי שם הרבה על אימא שלי, על זה שהיא בעצם ברחה מבעל שהכה אותה וניסתה לקחת אותנו איתה, ופתאום שאלתי את עצמי, 'מה היא בעצם עשתה? הרי לא הייתה לה ברירה'. ואז נוצר אצלי שינוי יותר עמוק ומהותי שבו הבנתי שהרבה דברים שלקחתי כמציאות הם לא באמת מציאות, אלא דברים שהכניסו לי לראש", הוא מספר, "כשחזרתי מהודו הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'אני כועס עליך, לא נעים לי איתך, אני מפחד ממך. בוא נלך לטיפול לתקן את זה', אבל הוא לא רצה ואני התחלתי להתרחק עד שהקשר נותק".
ההתפכחות היא תהליך כואב שהציף בהם הרבה רגשות אשם מול האם ורגשות כעס וכאב מול האב. בדומה לג', גם י' ניסתה לשוחח עם אביה ושוב ושוב אך האב נותר בעמדתו המסיתה ואף הטה אותה כלפיה. "למרות הכול הוא היה אבא טוב, שדאג וחיבק", היא אומרת בכאב, "היום אחרי הרבה עבודה עצמית וטיפולים שעברתי אני מבינה שזה בא עם תנאים".
ש' התרחק משני הוריו ונסע לחו"ל לתקופה ארוכה. כשחזר הוא עבר סדנה שבה צפו הרבה כעסים וכאב, שבעקבותיהם הוא לקח את הוריו לשיחה נפרדת. היום הוא בקשר טוב עם שניהם.
גם ג' וגם י' מודים שיש קשר אך הוא מאוד רחוק וזר. "כאילו הביאו לי אישה ואמרו לי, 'תכירי, זו אימא שלך', אומרת י', "אין לי על מה לדבר איתה, הערכים שלנו שונים. החלום שלי הוא שנהיה ביחסים מאוד קרובים, אבל זה קשה". וג' מוסיף: "כשאתה גדל בלי אימא, אתה לא מבין מה זה קשר עם אימא".
השלכות על תפיסת הזוגיות
שלושתם מודים שהחשש מהישנות של המציאות האיומה הזו משפיע על תפקודם, כל אחד בדרכו שלו - י' נשואה ואימא לשניים, מעידה ששנים היא היא התנהלה תחת החוויה שכדי לשמר זוגיות ומשפחה היא צריכה להיות אישה מושלמת - בית נקי, אוכל ביתי וחם, ולהטוט סביב הילדים, לצד ניהול קריירה מצליחה. "יש לי זוגיות מופלאה, פרטנר תומך ופעיל בבית, ובכל זאת מצאתי את עצמי לא פעם קורסת, אבל לא מסוגלת לוותר על הרף שהצבתי לעצמי", היא אומרת.
"ברור לי שהיום אני רווק רק בגלל זה", מודה ש', "אני רואה בנישואים משהו יותר מגביל ולא מקום לפרוח בו. נראה לי שזה משותף לכל הילדים להורים גרושים. אני יודע שזה עלול להתפרק. אני תמיד אומר שאם הייתי מתחתן לפני שעשיתי תהליך עם עצמי, היום הייתי כבר גרוש".
ג' גרוש ואב לילד בן שמונה מעיד שעשה הרבה עבודה עצמית גם בנישואים, וגם בגירושים. "ידעתי שאני מגיע ממקום יותר נמוך מהסטנדרט של מה זה משפחה בכלל, ומשפחה שבה יש הורים גרושים בפרט. אני כל הזמן בודק כמה פעמים לפני כל מעשה אם זה הדבר הנכון לעשות ואם לא, אני מתקן. אני מפחד מאוד שיקרה משהו ושהגלגל יתגלגל עליי חזרה. אני מפחד כשאני מגלה בעצמי משהו מאבא שלי, למשל יש לי את היכולת הוורבאלית הכריזמטית שלו, ואני ממש נזהר במה שאני אומר לבן שלי. אני לא אומר לו שום דבר רע על אימא. דברים טובים, לעומת זאת, אני כן אומר. אבל הפחד שזה יקרה גם לי תמיד תמיד נמצא שם".
"אני רואה בנישואים משהו יותר מגביל ולא מקום לפרוח בו. נראה לי שזה משותף לכל הילדים להורים גרושים. אני יודע שזה עלול להתפרק. אני תמיד אומר שאם הייתי מתחתן לפני שעשיתי תהליך עם עצמי, היום הייתי כבר גרוש"
יש משהו שחשוב לכם להעביר להורים?
ג': "קשה לי להאמין שהורה מנכר פנוי למסר, אבל כן אני רוצה לומר להורים מנוכרים שלא יפסיקו לנסות להישאר בקשר. זה קשה, אבל זה כל כך משמעותי וחשוב לילדים. לילדים תחת ניכור העובדה שהורה לא מנסה משחקת לידיים של ההורה המנכר, וגם משאירה את הילד עם שאלה שממשיכה להדהד גם אחרי שנים - למה הוא לא ניסה".
י': "תפעלו מתוך אהבה וחמלה. תשקיעו אנרגיה בבנייה ובחיזוק הקשר עם הילד, ולא בפגיעה בהורה המנכר. היעזרו בגורם מקצועי ותומך שיסייע לכם למצוא דרך להגיע ללב של הילדים".
ש': "בסוף, ילד זה ילד. ילד צריך את החירות לאהוב את שני ההורים. לנתק אותו מאחד מהם, זה לצלק את הלב שלו לכל החיים".
תודה לעמותה למאבק בניכור הורי בישראל על העזרה במציאת מרואיינים.
סיגל קפלן היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות.
פורסם לראשונה: 11:40, 18.09.22
