כשאנחנו הופכים להורים, אנחנו מגלים המון על עצמנו. מצד אחד, אנחנו מרגישים אהבה ענקית שמפוצצת את הלב, ועוד רגשות שבכלל לא ידענו שקיימים. מצד שני, לא הכול ורוד והרמוני. אנחנו פוגשים גם רגשות פחות מחמיאים, כמו כעס וייאוש, חוסר סבלנות ותסכול, ובהם כבר לא נעים לנו להודות. אולי כי לא נראה מתאים שהורה ירגיש כך כלפי הילד שלו, בשר מבשרו?
קראו עוד:
אבל מה לעשות, לפעמים הילדים המתוקים שלנו יכולים גם לעצבן. יש מקרים שבהם הם יודעים לגעת בנקודות הרגישות שלנו, וכאילו לוחצים על כפתור שמפעיל פרץ של כעס. הכעס הזה מתפרץ כמו לבה תוססת, לעיתים בצעקות ובאיומים ולפעמים אפילו תוך רמיסת כבוד של הגור הקטן שלנו. רק אחר כך, כשאנחנו נרגעים, חושבים ומנתחים עם עצמנו מה היה ואיך הגבנו, אנחנו לא מאמינים שאנחנו אמרנו את זה.
לפעמים יש סיבה ממשית לכעס הזה, אולי כי הילדים באמת עברו את הגבול, ובכלל, נוח לנו להוציא את הכעסים שלנו על הדבר הכי קרוב אלינו. מעניין לחשוב על זה שכשהורים, קל לנו לדרוש מהילדים שלנו, כבר בגיל צעיר, להתגבר על הכעס ולא "להתפוצץ", אבל האם אנחנו בעצמנו מצליחים לכבוש אותו? ברוב המקרים התשובה היא לא, כי עד כמה שזה ברור לנו - זה ממש קשה ליישום. אבל נאה דורש נאה מקיים, ולכן עלינו החובה לתת דוגמה אישית.
בכלל, אף ילד לא נהנה לגדול בבית שיש בו הורים כועסים. האווירה לא נעימה, המתחים גואים, והילדים עלולים לחוות את הרגשות השליליים האלה ולשאול את עצמם אם הם אשמים בכך. עם זאת, כל עוד הכעס הוא מידתי, ובכעס מידתי בלבד אנחנו דנים היום, וכל עוד אנחנו ההורים מצליחים לשלוט בתחושות הללו, אנחנו בעצם מהווים מודל עבור הילדים - אנחנו משדרים שכעס הוא רגש אנושי ולגיטימי, ואנחנו גם לומדים לשלוט בו.
מדובר ברגש טבעי, כי מי מאיתנו לא מצא את עצמו כועס על הילד כשהוא לא מקשיב לו או מתעלם ממנו. כעס מידתי נמדד בעוצמה נמוכה ובתדירות נמוכה, אך חשוב להדגיש: אם אתם מרגישים שאתם כל הזמן כועסים ומתקשים לשלוט בו, מומלץ לפנות לייעוץ ולקבל עזרה.
"כל עוד הכעס הוא מידתי, ובכעס מידתי בלבד אנחנו דנים היום, וכל עוד אנחנו ההורים מצליחים לשלוט בתחושות הללו, אנחנו בעצם מהווים מודל עבור הילדים - אנחנו משדרים שכעס הוא רגש אנושי ולגיטימי, ואנחנו גם לומדים לשלוט בו"
כלום לא עובד, ומה בכל זאת עובד
יש שלב בהורות, ואצל כל אחד ואחת הוא מגיע בזמן אחר, שבו אנחנו מרגישים שניסינו כבר הכול, ועדיין, אנחנו מוצאים את עצמנו באותם מצבים ועם אותן תחושות של כעס. ניסינו גישה חיובית ומכילה, גישה כוחנית, ניסינו פרסים ועונשים - וכלום לא עובד. אבל רגע, גם השקענו, קראנו, שמענו הרצאה ואולי אפילו קיבלנו הדרכה - אבל אין שינוי. הילד מכעיס אותנו, והתגובה שלנו היא כעס, וזה רק מגביר עוד יותר את התסכול.
בשעת כעס, הרגשות שלנו פורצים החוצה. אף שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, כמו לספור עד עשר, להתרחק או לנשום, ייתכן שברגע הזה אנחנו לא נזכור את הכלים הללו, והנה שוב אנחנו מוצאים את עצמנו באותו מצב. וכן, למרות ההבטחה העצמית שלא לחזור על זה.
אני רוצה לומר לכם שזו תחושה טבעית מאוד, וחשוב שתדעו שאתם לא לבד. לא רק אתם מרגישים כך. החיים הם לא תמיד כמו שאנחנו משתפים בפוסטים או בסטורי, הרי שם אנחנו נראה בעיקר משפחות מחייכות, ילדים מתוקים ושאר דברים נוצצים מאהבה ומנחת, מה שמעצים את התסכול ומגדיל את תחושת האשמה שמציפה ומעלה שאלה - האם זה רק אצלי? אז זהו, שלא.
בואו נודה בזה ונלמד לחיות עם זה. כל אחד יכול למצוא את עצמו ברגע של אובדן שליטה או בכעס מתפרץ. מה שחשוב הוא להכיר ברגע הזה וללמוד לשלוט על הכעס. איך עושים את זה?
"החיים הם לא תמיד כמו שאנחנו משתפים בפוסטים או בסטורי, הרי שם אנחנו נראה בעיקר משפחות מחייכות, ילדים מתוקים ושאר דברים נוצצים מאהבה ומנחת, מה שמעצים את התסכול ומגדיל את תחושת האשמה"
שוברים שגרה אוטומטית
בשלב הראשון עלינו להבין שדפוס התגובה שלנו הוא אוטומטי. לפעמים אנחנו נכנסים לשרשרת של תגובות שכאילו משתלטת עלינו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בה על ידי עצירת התגובה האוטומטית.
בדרך כלל כשאנחנו חשים כעס, התגובה האוטומטית תהיה כזאת שבה נתקרב אל הילד ונצעק עליו. איך עוצרים תגובה כזאת אתם בטח שואלים, וזה באמת לא פשוט ולא קורה ברגע אחד. חשוב לזכור שאם תקבלו החלטה מודעת לעשות זאת - זה אפשרי. עליכם להחליט שברגע שאתם מרגישים שהכעס עוד שנייה משתלט עליכם, זה הזמן להתרחק. במקום להתקרב עליכם דווקא ללכת אחורה. תכננו את המקום בבית שאליו תלכו בכל פעם שתרגישו שהכעס משתלט. זה יכול להיות חדר, מטבח או מרפסת. כדאי לתכנן מראש כדי לא לבזבז זמן חשיבה ברגע האמת.
קולות פנימיים
לאחר ששברתם שגרה מבחינה התנהגותית, הלכתם אחורה במקום קדימה, עליכם להקשיב לקול הפנימי. כן כן, בואו נודה בזה כל אחד מאיתנו מדבר עם עצמו. זה לא הופך אותנו למשוגעים. הקשיבו לדיבור העצמי הזה, ומה הוא בעצם אומר. אם אתם שומעים אמירות כמו "נמאס לי כבר מהילד הזה", "שום דבר כבר לא עובד עליו", אלה מסרים שיעודדו תגובה תוקפנית וחסרת סבלנות שתגביר את תחושת הכעס. לכן, נסו לשנות את הדיבור הפנימי ברגע הזה ולהחליפו במסר שיחזק אתכם ואת התגובה המתונה. למשל, "אני מבינה שקשה לו אבל הפעם אני אגיב כמו שצריך", "אני בשליטה ויודעת איך להגיב נכון". דיבור פנימי כזה מחזק את הסמכות שלנו, לא מגביר את תחושת התסכול ויעודד אותנו להגיב באופן מתון יותר.
אמפתיה
ברגע הכעס נסו להבין שכמו שקשה לכם כרגע, קשה גם לילדים שלכם. ההבנה הזו תסייע לכם לא לראות אותם כרגע כמפלצת שמאכילה אתכם בכעס אלא להביט בהם כילדים המתוקים שלכם שעדיין חסרים את הכלים להתמודדות עם תסכול. במיוחד כשהם צעירים ועדיין לא יודעים איך לעצור את התגובה שלהם, או איך לשתף פעולה עם הבקשה שלכם.
נקודת מבט אמפתית תסייע לכם לראות את הקושי שלהם - ולשנות את הגישה שלכם. במקום להיכנס למאבק אתם נכנסים לתפקיד מועיל, תפקיד של מחנך, ומלמדים את הילד להתמודד עם הכעס. בשעת הכעס הסיוע יהיה על ידי דוגמה אישית אך לאחר רגיעה תוכלו לקיים שיח משמעותי ולצייד את הילד בכלים שיסייעו לו.
רגעים טובים
תתמקדו תמיד ברגעים הטובים, תגדילו אותם ותדעו ליהנות מהרגע. חבקו את הגורים חזק חזק - כי חיבוק משפר את מצב הרוח ומוריד את מפלס הכעס באורח פלא. זה בדוק.
תמר כהן לביא היא מנתחת התנהגות, מדריכת הורים וצוותי חינוך
