הגילוי המוקדם יחסית של סרטן השד הציל את חיי. אבל גילוי מוקדם יותר, היה מצליח להציל את חיינו הרבה יותר.
למשך שנה אחת ארוכה מדי, הילדה שלי איבדה את הילדות שלה. הבת המופלאה שלי, במקום לשחק עם חברות, לצפות בסדרות ולהיות ילדה בת שמונה – בחרה לעשות כביסות, לנקות אבק, לשטוף כלים ולדאוג לאחיה הקטנים. ולא, אל תגידו לי איזו ילדה נפלאה ואחראית. כלומר זה נכון, היא אכן נפלאה ומופלאה, אבל בשנה ההיא היא לא הייתה ילדה. היא הייתה אולי המושפעת הגדולה ביותר מהמחלה שלי. מהאבחון הלא-מספיק-מוקדם שלי, ועל זה אני רוצה לספר לכן.
קוראים לי חגית, ועד גיל 29 הדבר האחרון שחשבתי עליו היה סרטן השד. הרי זה של גדולות. מבוגרות. מה לי ולזה? וזה מצחיק כי את הפרסומים על חשיבות האבחון המוקדם ראיתי. כילידת אוקטובר תמיד הצחיק אותי שבחודש יום ההולדת שלי כל הרשתות, המוצרים על המדפים ושלטי החוצות היו נצבעים בוורוד, הצבע האהוב עלי. כאילו לכבודי.
והנה הגיע יום ההולדת ה-29, ושוב הפיד נצבע ורוד ומשהו בי, אני אפילו לא יודעת מה, אמר יאללה, בואי נקשיב למסרים מסביב ונמשש את עצמנו. כמה זמן זה כבר ייקח. ומצאתי גוש.
גוש.
אני לא מדמיינת. זה שם.
למחרת כבר הייתי אצל כירורג שד. הוא הקטין אותי, צחק עליי, קרא לי חרדתית וכאילו בשביל להרגיע אותי – הפנה לאולטרסאונד וממוגרפיה. אבל אני כבר ידעתי. גוש.
את האבחנה קיבלתי תוך ימים ספורים מרגע שהרגשתי את הגוש לראשונה. אלה היו ימים נוראים. מסביב אמרו לי שאני סתם רואה שחורות. שאלו בליטות מההנקה של התינוק. אבל ידעתי. היתה לי אינטואיציה, לא הייתי צריכה את הביופסיה. בבטן שלי ידעתי, מדובר בסרטן השד. זאת אני – האחת מתשע.
תוך ימים כאמור הגיע האישור. סרטן השד דרגה שלוש. ואני, אמא לשלושה מתחת לשמונה, צריכה להתחיל טיפולים.
בסדר. קשה, אבל אני לביאה. אני אצליח. העיקר שלא יגיע לילדים. חשבתי שאני מצליחה, אבל הבן הקטן, זה שלא חשבתי שרואה שאני מחרישה בכי, היה שם לי נייר טואלט על העיניים; האמצעית, רק בגן חובה, הייתה מבקשת שאהיה עם הפאה כל הזמן והגדולה... הגדולה הייתה גדולה מהחיים.
הגדולה לקחה על עצמה את התפקיד של המבוגרת, כלים, כביסה, לטפל באחיה הקטן. וזה גבה ממנה מחירים שלא אלאה אתכם בהם, אבל הם היו משמעותיים. כי חרף בגרותה הרגשית, ילדה בת שמונה לא צריכה לחשוב שאם לאמא אסור לבכות – אז גם לה לא.
ואיזו ילדה. היא תרמה שיער לעמותת זכרון מנחם, גייסה בעצמה מהכיתה, ממשפחה וחברים 3000 שקלים למחלקה האונקולוגית, חילקה משלוחי מנות לילדים חולים. והיא רק בכיתה ב'.
את השנה ההיא עברתי בהצלחה – אבל גם בנס. הגילוי היה בשלב 3, אם הייתי מתעכבת עוד קצת, מתעלמת שוב מכל הסימנים הוורודים סביבי זה כנראה היה מתפתח לגידול גרורתי וזו כבר אופרה אחרת לגמרי.
הבת שלי מאז גדלה. לקח לא מעט זמן ועוד יותר מזה משאבים שלי ושל בעלי (האלוף) כדי לעזור לה לחזור להיות ילדה. היום, תודה לאל היא כבר מתבגרת מן המניין – אבל עם כוכבית. כוכבית של בגרות וגם כוכבית של אובדן תמימות מכורח נסיבות.
אני לא אלך אתכן סחור סחור. את אמא לילדים? לכי להיבדק. אם לא בשבילך, אז בשביל הילדים שלך. לאחרונה נחשפתי לאיזה סקר שמצא שמרבית הנשים (86%) מעידות שהן שמות את הבית העבודה והילדים לפני הבריאות של עצמן - ולראייה נתון נוסף, כמעט 2 מתוך כל שלוש נשים לא מבצעות בדיקות שד כנדרש (בזמן שהן לא היו מבטלות תורים לבדיקות רפואיות לילדיהן ו/או הוריהן).
אני הייתי אחת מהן. אחת מכן.
והיום אני אחת מתשע. גם בסטטיסטיקה וגם מתנדבת בתכנית "לצידך" של עמותת אחת מתשע. היום אני מלווה נשים שחלו וצריכות אוזן קשבת.
בסופו של דבר, גילוי מוקדם זה לא קלישאה, זה לא סתם פרסומת. זה נועד להציל חיים ולהרים מודעות לזה, ומה אכפת לך לבדוק, פעם בשנה. כמו שאת יודעת לבדוק את הבן שלך, כמו שלא תזניחי בדיקה של אמא שלך, תדאגי גם לעצמך. אם לא בשבילך – אז בשביל הילדים שלך.
