בטח כשקראתם בחדשות או בפיד שלכם על ילדים רכים שנשכחו במכונית, ואפילו נפגעו או מצאו כך את מותם, תהיתם בראשכם: "איך זה קרה?", ואז מיד עניתם לעצמכם: "לא ייתכן שאפשר לשכוח ילד באוטו. לי זה אף פעם לא יקרה!". אז זהו, מתברר שזה אפשרי, וגם קורה, וזה בדיוק מה שקרה לערן. הנה הסיפור שלו.
זה היה דווקא יום טוב. בדיוק חזרתי מהמילואים אחרי שישנתי בשטח כמה לילות, וסוף סוף נחתי במיטה החמה בבית. התעוררתי בבוקר, הבאתי את הילדים למסגרות, ובאותו יום לקחתי חופש מהעבודה כדי שאוכל להיות בחגיגת הברית של האחיין החדש שלי, בנו של אחי. התארגנו, התלבשנו יפה, ונסענו למקום האירוע. הורדתי את אשתי והילדה ליד שער הכניסה לאולם, והבן הקטן שלנו ישן מאחורה. הוא פקח קצת את העיניים, ולא רצה לצאת מהאוטו. נהגים אחרים צפרו מאחורה בחוסר סבלנות, אז כבר אמרתי לה - "רדי, כנסי לאולם ואני כבר אחנה ואביא אותו". נסעתי לכיוון החניון התת-קרקעי, חניתי את הרכב, והוא כנראה נרדם שוב.
קראו עוד:
יצאתי מהמכונית, והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה לחניון. פגשתי את אחותי, שמחנו ואמרנו 'מזל טוב' בהתרגשות. המשכנו ללכת לכיוון המעליות, ובדרך פגשנו עוד דודים. צחקנו ודיברנו על המילואים ועל כמה שהיה קר. חיכינו למעלית שתגיע, והיא הגיעה אבל הייתה עמוסה אז אמרנו, "שטויות, נעלה במעלית הבאה", והמשכנו לדבר על מה אכלתי במילואים.
עלינו לאולם, איחלתי מזל טוב לאחי, להורים והדודים. פתאום, משום מקום, אשתי והילדה שאלו שאלה בת שתי מילים: "איפה הוא?". הרי, הוא בן ארבע קופצני שבדרך כלל נוהג להזכיר לכולם שהוא נמצא, ואין דרך לפספס את זה. חשבתי לרגע, הבטתי לצדדים, וצעקתי: "הוא באוטו!"
רצתי במדרגות, ארבע קומות למטה, והרגשתי שאני לא יכול לנשום, שהתקף חרדה גורם לי לשכוח איפה האוטו. עצרתי, ניסיתי להתעשת, ומצאתי את הרכב. פתחתי את הדלת וראיתי אותו מביט בי בעיניים דומעות, כאילו שהוא שואל: "אבא, איפה אתם? למה הלכתם בלעדיי?". שלפתי אותו מהמושב וחיבקתי אותו חזק, כל כך חזק. נישקתי אותו בראש, התנשפתי בכבדות, התפללתי לאלוהים בתודה ששמר על בני הקטן.
"עלינו לאולם, איחלתי מזל טוב לאחי, להורים והדודים. פתאום, משום מקום, אשתי והילדה שאלו: "איפה הוא?". הרי, הוא בן ארבע קופצני שבדרך כלל נוהג להזכיר לכולם שהוא נמצא, ואין דרך לפספס את זה. חשבתי לרגע, הבטתי לצדדים, וצעקתי: "הוא באוטו!"
עליתי שוב לאולם. אשתי, האחים והדודים הסתכלו עליי וניסו להרגיע אותי, אבל אני, חסר מנוח, רציתי לקבור את עצמי מתחת לאדמה. אבל, ניסיתי להראות שאני בסדר בעוד שסביבי החגיגה נמשכה. הם רצו שאצטלם, אך הנפש - מטולטלת. רצתי החוצה לאוויר הפתוח, פשוט כדי לנשום. הלכתי בין המוסכים באזור התעשייה, וניסיתי להבין איפה טעיתי. מה קרה לי? איך יכול להיות?
"בבוקר הוא הגיע למיטה שלנו. המשפט הראשון שלו היה: 'אבא, למה שכחת אותי באוטו? אני מאוד עצוב'. הוצפתי, חיבקתי אותו בחוזקה ואמרתי לו: 'יצאתי רק לרגע. אבא תמיד איתך, שומר עליך'"
האירוע הסתיים. חזרנו הביתה, וניסיתי להירדם. בהמשך התעוררתי כל שעה, נזכרתי בתמונה של הילד שלי מסתכל עליי בפנים תמימות, מנסה להבין למה השארתי אותו במכונית והוא רק בן ארבע. בכל פעם כשהתעוררתי, הקשבתי לנשימות שלו. נרגעתי ונרדמתי שוב.
בשעה 05:45 הוא הגיע למיטה שלנו. המשפט הראשון שלו היה: "אבא, למה שכחת אותי באוטו? אני מאוד עצוב". ואני הוצפתי כולי, חיבקתי אותו בחוזקה ואמרתי לו: "יצאתי רק לרגע. אבא תמיד פה איתך, שומר עליך". אז בבקשה, אל תאמרו 'לי זה לא יקרה'. תראו אותי - נורמטיבי, עובד בהייטק, אדם אחראי, אבא שקול עם ראש גדול. ולי זה קרה.
הכותב הוא אב לשני ילדים ממרכז הארץ
