"היא מרוכזת בעצמה, קשה לה לומר מילה טובה, לפרגן ולתת מחמאות כשמישהו מצליח, או אפילו רק לא להתעצבן אם לא הולך לה ולמישהו אחר כן הולך"; "אולי זאת ציפייה מוגזמת מילד, אבל בגילו, אני מאמינה שחשוב להסתכל מעבר לעצמך ולהיות מסוגל להכיל גם שמחות או הצלחות של אחרים".
הורים רבים שותפים לתחושות הללו, ומספרים שלילדיהם קשה להתמודד עם הצלחות של אחרים, אפילו של אחים וחברים קרובים, להכיל מצב שבו מישהו זוכה למשהו טוב, ולהחמיא לו - או פשוט לקבל את זה בלי לכעוס ולהשתגע מקנאה. בואו נודה על האמת, מדובר במיומנות שהיא קשה ליישום גם לנו המבוגרים, לא כל שכן לילדים.
קראו עוד:
כולנו מכירים את המצב הזה שבו אנחנו רוצים להצליח במשהו או לקבל דבר מה, וזה לא מתאפשר לנו, אפילו שאנחנו ממש מתאמצים ומנסים. ואז מישהו בסביבה שלנו מצליח לקבל את אותו דבר מיוחל, וזה ממש מעציב או מכעיס אותנו. אנחנו המבוגרים לא תמיד נודה שזה קשה לנו, ואולי אפילו נעשה מאמץ לפרגן על אף מה שאנחנו חשים בתוכנו. אבל ילדים מטבעם הם פחות מווסתים, ולכן מתקשים יותר לתת לאחר נראות ועידוד כשהוא מצליח.
"דבק" של חברויות: למה עוד חשוב לפרגן?
הפרגון אפילו מיומנות "גבוהה" יותר שדורשת יכולת ויסות טובה, ויכולת להתגייס ולתמוך באחר, גם כשהוא מקבל משהו שאתה רצית או היית שמח לקבל. היכולת להחמיא לאחרים ולפרגן היא מיומנות חברתית חשובה עבור ילדים, ובני אדם בכלל, והיא משפיעה על היכולת שלהם להשתלב בקבוצת השווים. ילדים שיודעים לקבל הצלחות של חבריהם, להחמיא, לתת לאחרים נראות ומקום - ולווסת רגשות של קנאה וזעם כשאחרים מצליחים - מקבלים תגובות חיוביות מחבריהם וגם נחשבים בעיניהם לחברים טובים.
"היכולת לפרגן היא מיומנות תהליכית שקשורה ליכולת לקבל את הכעס שעולה בנו בשלב הראשון, לאחר מכן לווסת את הדחף לפגוע באחר, ולבסוף לעבד את ההצלחה של האחר - ולבחון אם אנחנו יכולים לתמוך, לברך או לפרגן"
הפרגון, כלומר היכולת לשמוח עבור מישהו אחר, יוצר מראה מחמיאה לאותו אדם ומעלה את הביטחון העצמי שלו. כשיש לך חבר שמהדהד את הצלחותיך, אתה מרגיש שהוא רואה אותך, מפנה לך מקום, מעריך אותך, נמצא שם בשבילך. קשת הרגשות הללו מחזקת את הקרבה, את תחושת השייכות ואת הביטחון בקשר. הפרגון הוא לעיתים "דבק" של ממש בחברות, כזה שמייצר מעגל הדדי וחוזר של פידבק חיובי ותמיכה בין חברים.
לעומת זאת, ילדים שמתקשים לפרגן נתפסים על ידי חבריהם ככאלה שמרוכזים בעצמם, כחברים שהקשר עימם לא יניב יציבות וביטחון לטווח הארוך.
במה כרוכה היכולת לפרגן?
כאמור, מדובר ביכולת נרכשת. היא עשויה לדרוש מאיתנו לצאת מעצמנו, "לנשום" עמוק את הקנאה, להתמודד עם רגש התחרותיות, וגם לפעול לפי עיקרון משמעותי - והוא הדדיות.
ויסות של כעס וקנאה
הקנאה היא רגש טבעי, וגם משמעותי לשלבים התפתחותיים כאלה ואחרים, ובהתאמה - גם חשוב לתת לילדים לגיטימציה לחוש אותו. עם זאת, כדאי ליצור הפרדה: כן, מותר לילדים להרגיש כל דבר וזה מתבקש ואף לגיטימי, אבל - הציפייה שלנו היא שהם לא יישמו את הזעם והנקמה שלהם, גם כשיש להם רגשות קשים, ולא יפגעו באחר.
- רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? כתבו לנו
מובן שאין פירוש הדבר שעל הילדים שלנו לפרגן כשהם חשים מבפנים משהו הפוך, כמו זעם או קינאה, כי אז הם לא יהיו אותנטיים ונאמנים לעצמם. אפשר לומר שהיכולת לפרגן היא מיומנות תהליכית שקשורה ליכולת לקבל את הכעס שעולה בנו בשלב הראשון, לאחר מכן לווסת את הדחף לפגוע באחר, ולבסוף לעבד את ההצלחה של האחר - ולבחון אם אנחנו יכולים לתמוך, לברך או לפרגן. מדובר בתהליך שדורש הרבה מודעות עצמית ושליטה טובה ברגשות.
יציאה מהאגוצנטריות לעבר ראיית האחר וצרכיו
הפרגון דורש יכולת לאמפתיה ודאגה לאחר. כדי לעשות זאת, על הילדים להיות מסוגלים להיות בעמדה רגשית שהיא אינה אגוצנטרית - ורואה את האחר ואת צרכיו הרגשיים. כך למשל, כשילדה שומעת מחברתה הטובה שילד מהכיתה הציע לה חברות, היא יכולה להרגיש שגם היא רוצה חבר, ולהצטער שאף אחד לא הציע לה חברות. מכאן, זה יכול לקחת אותה למחשבות שהיא לא יפה, ולא שווה, ושלעולם לא יהיה לה חבר.
מצד שני, אותו דיאלוג פנימי יכול להסתיים במשאלה שגם לה יהיה חבר, בדרך של התייחסות לחברתה ויכולת להתפנות רגשית כדי לשמוח עבורה ולהתרגש איתה. זה שהיא מצליחה לראות את צרכי החברה שלה ולהשתתף איתה במה שקורה לה, לא מבטל את התחושה הפנימית של הצער או הקנאה או ההחמצה, אבל מראה שהיא מסוגלת לצד כל מה שהיא מרגישה לא להתמקד רק בעצמה. כלומר - אפשר לשמוח בשביל חבר או חברה מדבר מה, ובמקביל - לרצות בו לעצמנו.
הדדיות
חשוב שהילדים שלנו יבינו שכדי שחבריהם יוכלו לתמוך ולהשתתף בהישגים שלהם - הם צריכים להיות מסוגלים לתמוך בהם ובהצלחותיהם על פי עיקרון חברתי של הדדיות. בתהליך ההתפתחותי של ילדים כבר בגילים צעירים הם מסוגלים לקיים משחק הדדי עם האחר, משחק שבו יש אינטראקציה שבה פעולות שהילדים עושים משפיעות על האחר - ופעולות של האחר משפיעות עליהם. כלומר, משחק שבו מתנהל שיח בין המשתתפים, משא ומתן, ותחושה של הילדים שהם גם נותנים משהו לאחרים, וגם מקבלים מהם.
יש ילדים שמתקשים ביכולתם להדדיות, ולעיתים זה נובע מצורך חזק של הילד בשליטה, מקשיי קשב וריכוז שלא מאפשרים לו להיות קשוב לפידבק של האחר, או מהיעדר מודל סביבתי לגבי אינטראקציה של הדדיות מיטיבה - שעלולה גם לגרום לילד לא לסמוך על האחר או להתנהל במרחב החברתי בהרגשה שהוא לבד. לילדים שלא הפנימו היטב את מושג ההדדיות, יהיה קשה יותר לפרגן לאחרים - כי לעיתים ילדים מפרגנים מתוך הבנה שמדובר במעין מעגל הדדי ש"יחזור" אליהם בהמשך.
התמודדות עם רגש התחרות
הפרגון כרוך בקבלה, עיבוד והתמודדות עם רגש התחרותיות שעולה אצל ילדים, כי כדי לפרגן לאחר - על הילד לא לראות באחר מתחרה או יריב, אלא חבר או בן ברית. כך, ילדים שמאופיינים בתחרותיות יתקשו לפרגן לאחרים משום שהם יהיו עסוקים וממוקדים בהצלחה שלהם, ותגובתם תשקף את מצבם הרגשי סביב הצלחה או כישלון אישי שלהם. אפילו כאשר ילד מהקבוצה שלהם יצליח, הם יתקשו לפרגן לו מתוך תחושת פספוס שהם לא אלה שהביאו את ההישג לקבוצה, אלא מישהו אחר.
מנגד, ילדים שמצליחים לפרגן לחבריהם הם לרוב כאלה שרגש התחרותיות שלהם מעובד טוב יותר בתוכם, או לחילופין ילדים שאינם מאוד תחרותיים באישיותם.
איך עוזרים לילדים לרכוש את מיומנות הפרגון?
דוגמה אישית. ראשית, דרך מודל של פרגון שלנו ההורים לילדינו. אם נתבונן בהם בעין חיובית ואוהבת, גם כשהם אינם מושלמים, הם ילמדו לתת את אותו הדבר לאנשים הקרובים להם. והדבר נכון גם ביחס שלכם אל הסביבה והעולם - ילדים צופים בנו, ובין אם ירצו ובין לא, גם לומדים מאיתנו.
העלאת מודעות. דרך הגברת המודעות של הילדים לכך שפרגון היא מיומנות חברתית שיוצרת קירבה ואמון - לעיתים ילד מפרגן לחבר באופן מעט טכני בהתחלה, אך מקבל פידבק חיובי מהחבר ומאמץ את הדפוס הזה כדפוס שמייצר אווירה חיובית כשהוא הדדי וחוזר על עצמו.
חיזוק ביטחון עצמי. ילדים שבטוחים בעצמם מעניקים תמיכה ועידוד לחבריהם ביתר קלות, כי הם פנויים לכך מבחינה רגשית ויכולים לראות את הצרכים של האחרים בסביבתם - בלי שזה יאיים עליהם או יגרום להם לחוש שהם מאבדים את מקומם. ילדים עם ביטחון עצמי גבוה יחושו שיש מקום לכולם, ושהצלחת האחר אינה מעיבה על הצלחתם.
