"הבת שלי לא הולכת לבית הספר מאז תחילת המלחמה", מספרת בגילוי לב מיכל, אמא לשני ילדים (9,13) ממרכז הארץ, "היא אומרת לנו שהיא מפחדת, ושהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן להגיע לחטיבה. לפני שלושה חודשים, כשהכול התחיל, היו לנו בכל ערב אינספור ויכוחים איתה. היא הייתה בוכה, מתחננת, צועקת, נכנסת ממש להיסטריה".
מה הסיבה לכך שהיא לא רוצה ללכת? מה היא אומרת לכם?
"בתחילת המלחמה היא סבלה מסיוטים, ומפחד נוראי מהאזעקות ומהטילים. היא חששה שהאזעקה תתפוס אותה בדרך לבית הספר או שהיא לא תספיק להגיע לממ"ד בביה"ס עצמו. בשבוע שעבר היא לא הסכימה ללכת בשל חשש מפיגועים. ניסינו לשכנע אותה בכל דרך אפשרית, החל מהסברים רציונאליים ועד איומים, אבל שום דבר לא הצליח. ולמען האמת, אני אמנם מודאגת מכך שהיא לא הולכת לביה"ס אבל יחד עם זאת אני גם מבינה אותה, ובעיקר מרחמת עליה. היא לא ילדה מרדנית, וברור לי שההתנהגות שלה נובעת בעיקר מחרדה".
מה קורה היום?
"היום אנחנו נמצאים במצב שבו החרדות הן לא רק מהמלחמה עצמה, וממה עלול לקרות לה אלא גם מכך שהיא מודעת לעובדה שחלף זמן רב שבו כל ילדי הכיתה כבר הספיקו להכיר זה את זה, וגם להתקדם בתכני הלימוד. כך שעכשיו היא מסבירה לנו שאין לה חברים ושהיא חוששת שיצחקו עליה בכיתה על זה שהיא לא יודעת את החומר. כרגע אנחנו נמצאים במצב שבו צוות ביה"ס מעורב בעניין, קצין ביקור סדיר הגיע לפה מספר פעמים, וכולם מנסים לסייע אבל לאף אחד אין פתרון".
סקול-פוביה
ד"ר נועה בן ארויה מילשטיין, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת היחידה לרפואה פסיכולוגית אמבולטורית במרכז שניידר, מסבירה כי מדובר בילדים או בבני נוער שפיתחו התנגדות לבית הספר, ויעשו הכול על מנת שלא להגיע אליו. "הספרות המקצועית מכירה ב"סרבנות בית ספר" כתופעה ידועה כאשר %1-15 מהילדים סובלים ממנה. פעמים רבות היא מלווה בחרדה או בדיכאון".
מה הקשר בין סרבנות בי"ס וחרדה?
"סרבנות בית ספר יכולה להיגרם ממה שמכונה "סקול-פוביה (SCHOOL PHOBIA), פחד מבית הספר אשר נובע מחרדת פרידה, חרדה חברתית או חרדת ביצוע הקשורה בלימודים. לעיתים החרדה מלווה בהתקפי חרדה, והילד חושש שאלה יופיעו בזמן שהות בכיתה או עם ילדים אחרים ולכן נמנע מללכת לבית הספר. כמו כן, גם הפרעה טורדנית כפייתית יכולה להיות קשורה בסרבנות, במיוחד אם יש טקסים (פעולות חוזרות) שהילד צריך לעשות יותר בבית הספר".
קראו עוד:
האם לתקופה הנוכחית יש השפעה על נתוני התופעה?
"בהחלט. בתקופה זו קיימת עליה בכל הבעיות הפסיכיאטריות בקרב ילדים ומבוגרים, כפי שלצערנו קרה גם בתקופת מגפת הקורונה, ולאחריה. צריך להבין כי בכל מצב שבו יש פגיעה בפעילות של מסגרות חינוכיות ניתן לראות ילדים ומתבגרים שמתקשים עם הגעה סדירה לביה"ס. כאשר יש ברקע קשיים לימודים או פסיכולוגים, גם אם קלים, המתווספים למצב של מלחמה או גורם לחץ אחר, עלול להופיע קושי תפקודי לימודי ו/או חברתי".
4 צפייה בגלריה
''יש עליה בכל הבעיות הפסיכיאטריות בקרב ילדים ומבוגרים''. ד"ר נועה בן ארויה מילשטיין
(צילום: דוברות ביה"ח שניידר)
אז האם כל ילד שאינו רוצה להגיע לביה"ס הוא סרבן בית ספר? מתברר שלא. "אנחנו יודעים שישנם ילדים שנמנעים מהליכה לביה"ס כאירוע נקודתי למשך יום, יומיים, וזוהי אינה סרבנות", מסבירה ד"ר מריאלה מושבה, רופאה מומחית בכירה לפסיכיאטריה של הילד במחלקת ילדים ד' בבי"ח ספרא לילדים. "בסרבנות ביה"ס הכוונה היא שהילד מסרב להגיע באופן רציף ולאורך זמן ממושך. זה מתחיל בדרך כלל בערב לפני כן, כאשר הילד מתלונן על כאבי בטן, כאבי ראש או הרגשה כללית רעה. הוא מבקש להישאר בבית, ונשאר כך למשך יום, ועוד יום, ויום נוסף. מהר מאוד הימים הללו הופכים לתקופה ארוכה שבה הוא נעדר מבית הספר, ומסרב בכל תוקף לחזור למסגרת. מחקרים מראים כי פעמים רבות התופעה מתחילה לאחר חופשות ארוכות. במצב הנוכחי הייתה חופשת סוכות ומיד אחריה פרצה מלחמה אז לא נדיר לראות ילדים שלא רוצים לצאת מהבית, בוכים ומתפרצים. לעיתים מדובר בהתפרצויות קשות, והורים לא תמיד מבינים מה הסיבה".
האם ישנם ילדים שמראש יותר "מועדים לפורענות"?
"ילדים שיש להם קשיים לימודיים משמעותיים הכוללים התמודדות עם לקויות למידה ו/או הפרעת קשב אשר פוגעים בתחושת המסוגלות עלולים להגיע למצב שבו הם לא מעוניינים להתמודד עם הקושי ומכאן - מסרבים להגיע לביה"ס. אלו הם ילדים המאופיינים בסף תסכול נמוך, הם יותר אימפולסיביים, וקשה להם יותר חברתית. ניתן לראות כי בהתנהלות שלהם בחברה קשה להם לווסת את ההתנהגות והתגובות שלהם, כאשר לעיתים זה יכול אף להגיע לאלימות. בנוסף לכך, הם סובלים יותר מדאגנות כאשר זו עלולה, במצב הקיים, להתפתח גם לחרדה של ממש. צריך לזכור כי מאז תחילת המלחמה הם הוצאו מהשגרה, כאשר הדבר הכי חשוב לילדים כאלו זה ודאות, שגרה, סדר וארגון. היעדר סדר יום קבוע מקשה עליהם, ומוציא אותם מאיזון.
וכן נמצאים בסיכון לתופעה גם ילדים שנמצאים מול המסכים למשך שעות ארוכות: "אנחנו יודעים שילדים שמבלים בתקופה הנוכחית למשך שעות רבות מול מסכים נמצאים בסיכון גבוה יותר. הם הופכים את שעות היום והלילה, ולכן קשה להם להתעורר בבוקר ולהגיע לביה"ס, ואז נוצרים גם פערים לימודיים. ניתן לומר כי אלו שבורחים למסכים עלולים לסבול יותר מבדידות כי יש להם פחות אינטראקציות פנים מול פנים עם ילדים בני גילם. במקביל, הצפייה בתכנים העולים ברשתות, במיוחד בתקופה זו, עלולה להתחבר גם לדאגנות יתר, ולחרדות נוסח: "אולי יקרה משהו רע להורים? או לי?", וכתוצאה מכך הם חווים תחושת חוסר שליטה".
דוקטור, מה עושים?
לעיתים תופעת הסרבנות קשורה דווקא לאירוע שקרה בביה"ס עצמו: "לפעמים מקור הסרבנות הוא באירוע שהתרחש בביה"ס והתחיל את הפרעת החרדה. לדוגמה אירוע בו ברח לילד שתן או שהילד הקיא מול ילדים אחרים", מציינת ד"ר בן ארויה מילשטיין. "כמו כן, גם טראומה שקרתה בתוך בית הספר כמו בריונות וחרם מצד ילדים אחרים יכולה להוביל לסרבנות. לעיתים בכלל מדובר בקשיי התנהגות: ילדים שמתמרדים ומתקשים לעמוד בגבולות, והורים שמתקשים בסמכות ההורית מולם. תופעה זו מופיעה יותר במתבגרים ויכולה להיות קשורה גם בהתמכרות למסכים או לחומרים. בשל כך אנשים חושבים שסרבנות בית ספר קורית יותר בנוער שמסתבך עם החוק. צריך לזכור כי ברוב המקרים, בעיקר בקרב הילדים הצעירים, מקור הסרבנות הוא בחרדה ולא בבעיית משמעת".
האם יש קשר בין סרבנות בית ספר לנשירה סמויה?
"בהחלט. נשירה שהינה פועל יוצא של סרבנות בית ספר תבוא לידי ביטוי תחילה כנשירה סמויה. בשטח נוכל לראות כי לילד יהיה קושי להגיע לביה"ס תוך הגעה לסירוגין ועד סירוב כולל להגיע למסגרת החינוכית. לרוב יהיה ניסיון לסייע לילד מצד ביה"ס אולם לא תמיד זה יצליח. זו הסיבה שחשוב לרדת לשורש הבעיה שאיתה מתמודד הילד ו לסייע לו בצורה הנכונה ומוקדם ככל האפשר".
ההורים עצמם, יש לציין, עומדים בפני אתגר לא פשוט, כאשר לעיתים הם כלל אינם יודעים מהן הסיבות בגינן הילד מסרב להגיע לביה"ס: "לעיתים הסיבה אינה גלויה להורים או לבעלי המקצוע, כלומר הילד בעצמו אינו מודע למה שקורה או שהוא מתבייש לספר", אומרת ד"ר בן ארויה מילשטיין, "ולכן, חשוב לאבחן ולהגדיר את הבעיה כבר מתחילתה, ולבדוק מהן הבעיות שמובילות אליה".
יש סימני אזהרה?
"כן, חשוב לשים לב לילדים שמנסים להימנע מלהגיע לביה"ס בתירוצים שונים. חשוב מאד לוודא שהילד או המתבגר לא חוו אירוע טראומתי או נחשפו לבריונות. כמו כן חשוב לשים לב לסימנים של דכאון, חרדה או התנהגות מרדנית, ולטפל בהם בזמן. כל שינוי התנהגותי של הילד, כגון: ירידה בתפקוד היומיומי או התכנסות הם סימני אזהרה המחייבים התייחסות ובירור פסיכולוגי או פסיכיאטרי. כמובן שיש לוודא כי אין לילד מחשבות אובדניות או התנהגויות סיכון".
ובכל מקרה , כדאי לשוחח עם הילד ולנסות להבין מהם הקשיים עימם הוא מתמודד, ומהן הסיבות לכך, מציינת ד"ר מושבה, וכן מומלץ לבנות יחד עימו תכנית של ממש שתעזור לו להתמודד: "כדאי לבדוק באלו זמנים, במהלך היום, הילד חווה קושי. האם קשה לו יותר להתמודד בהפסקות? אז אפשר לתת לו להיות תורן, תפקיד שכרוך במסוגלות ואחריות. האם הוא מתקשה דווקא בקימה בבוקר? אפשר להתחיל, יחד עם צוות ביה"ס, תכנית שבה הוא מגיע ללימודים מאוחר יותר, וחוזר למסגרת באופן הדרגתי".
וכמובן שחשובה עד מאד הירתמות ההורים לטיפול בתופעה, כמו גם שיתוף הפעולה עם צוות בית הספר: "כאשר המצב קל והתחלתי ניתן לטפל בקלות יחסית בתופעה על ידי הדרכת הורים של מטפל מיומן המסייע להורים להציב גבולות ברורים, להעביר לילד מסרים אחידים ולהימנע ממצב של הזדהות יתר", מסבירה ד"ר בן ארויה מילשטיין, "במקביל לכך, חשובה עבודה רב מקצועית עם צוות בית ספר, וכן עם הרווחה תוך שילוב גורמים טיפוליים. במקרים בהם ישנן בעיות פסיכיאטריות משמעותיות חשוב לטפל בהן במקביל להחזרה ההדרגתית לבית הספר, ובמידת הצורך, באם נדרש, לסייע גם בהתערבות תרופתית".
