כשהילדים שלנו רבים עם האחים שלהם או עם החברים שלהם אנחנו מיד רוצים שהם ישלימו. כאלה אנחנו, מפנטזים על מערכת יחסים הרמונית, מלאת חברות וכבוד, וכשזה לא קורה אז חוש הצדק המפותח שלנו פורץ מאיתנו. אנחנו מיד מבקשים מאחד הילדים לבקש סליחה, ובודקים אוטומטית אם הילד השני סלח.
אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שמילה אחת, עם כבוד גדול, מילה שצריך לומר לאחר חשבון נפש וחרטה ענקית, מוחקת ברגע את כל החטאים. מילה שהופכת בין רגע למילת קסם אפילו שהילד אומר באדישות 'סליחהההה' תוך כדי גלגול עיניים וטון שעושה לנו טובה.
קראו עוד:
אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לבקש סליחה, ואנחנו גם רוצים ללמד את הילדים שלנו לסלוח. זה שיעור חשוב במערכת יחסים, בהבעת אמפתיה לכאב של האחר וכבסיס לקשר אנושי, אבל עם הרצון הטוב שלנו אנחנו מפספסים את הלמידה הזאת. אנחנו משתמשים בה בטקס פיוס חסר משמעות שכל מטרתו הוא לרצות את ההורים.
לתפיסתי, החלק החשוב בסליחה הוא הבעת החרטה האמיתית שמגיעה אחרי ההבנה שמה שעשיתי פגע באחר ואני מצטער על כך. ואם ההתנצלות מגיעה מעומק הלב, אז מדוע אנחנו ממשיכים להתעקש שהילדים יבקשו סליחה חסרת משמעות?
"אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לבקש סליחה, ואנחנו גם רוצים ללמד את הילדים שלנו לסלוח. זה שיעור חשוב במערכת יחסים, בהבעת אמפתיה לכאב של האחר וכבסיס לקשר אנושי, אבל עם הרצון הטוב שלנו אנחנו מפספסים את הלמידה הזאת"
שאני אבקש סליחה מהילד שלי?
דוגמה אישית היא הדרך הנכונה ביותר לדעתי ללמד את ילדינו ערכים, ואם אנחנו רוצים ללמד אותם לבקש סליחה - גם אנחנו צריכים לבקש סליחה מהילדים ומבן.ת הזוג שלנו. עלינו להכיר ברגעים שבהם הרגש משתלט עלינו ואנחנו, בלי להתכוון, פוגעים, משפילים ולא מכבדים את הילדים שלנו. וכשאנחנו מוצפים ברגשות אשם עולה לעיתים ההתלבטות - האם להתנצל או להמשיך כרגיל?
אני כאימא מוצאת את עצמי מבקשת סליחה מדי יום בטקס קבוע לפני השינה עם ילדיי, כמה רגעים שבהם אנחנו מודים על דברים אבל גם מביעים חרטה. אני מתנצלת בפני ילדיי על כל מיני דברים יום-יומיים שבהם גיליתי חוסר סבלנות, כי הייתי עייפה או עסוקה בנייד או דיברתי בחוסר כבוד. אני מתנצלת על רגעים שבהם לא בא לי להיות נחמדה ולשחק עם הילדים ובא לי להיות עם עצמי בשקט. אני מתנצלת על על כך שאני לא תמיד נהנית לצפות בסרטים שלהם ושבשעות הערב 'שרותי ההורות' נסגרים ואיתם לפעמים גם הסבלנות. אני משתדלת ברוב המקרים להתנצל באותו יום, ותמיד יש את יום כיפור להתנצלויות שפספסתי.
ויחד עם זאת, יש דברים שעליהם אני לא אתנצל וגם אם הילד שלי כועס או לא מרוצה. אלה המקרים שבהם אני יודעת שלילד שלי קשה, ואני נותנת לו להתמודד בעצמו, תחת השגחה והכוונה, אך אני לא תמיד מונעת את הטעות או הנפילה כי אני רוצה שהוא יחווה וירגיש על בשרו, שישהה בתסכול או ברגש שלילי, כי אני יודעת כך גם מפתחים חוסן רגשי. אני לא אתנצל כשהילדים שלי כועסים על גבול שהצבתי ויש לי נימוק הגיוני וברור מדוע אני מתעקשת עליו.
ילדים לומדים ממעשים ולא מדיבורים, ולכן אם אתם רוצים ללמד סליחה אתם צריכים לדגמן סליחה. אם אתם מרגישים שאיבדתם שליטה ושפגעתם ביקרים לכם, זכרו שזה לא מוריד מכבודכם אלא מלמד את הילדים שיעור חשוב במערכת יחסים. פנו לזה זמן, פגשו את העיניים הקטנות ותביעו חרטה אמיתית. בדקו עם הילדים מה ניתן לעשות כדי לגרום להם להרגיש טוב יותר, והשתדלו להימנע מכך בפעם הבאה. כך הילדים יחוו את תהליך הסליחה האמיתית. סליחה זה לחזקים, והם ילמדו להיות אנושיים.
"ילדים לומדים ממעשים ולא מדיבורים, ולכן אם אתם רוצים ללמד סליחה אתם צריכים לדגמן סליחה. אם אתם מרגישים שאיבדתם שליטה ושפגעתם ביקרים לכם, זכרו שזה לא מוריד מכבודכם אלא מלמד את הילדים שיעור חשוב במערכת יחסים"
ללמד את הילדים לבקש סליחה אמיתית
כאשר הילדים שלנו פוגעים בנו, מדברים בחוצפה, מרימים את הקול, מתחצפים או עושים לנו דווקא, אנחנו נפגעים, נעלבים וחושבים איך בכלל ייתכן שהילד שלי פגע בי, הילד שבעוד כמה דקות יצטרך הקפצה לחוג או כסף לבילוי. אז, הרי, הוא יגיע אלינו עם פרצוף הכי ממיס שיש ויבקש סליחה, ואנחנו נסלח לו ברגע כי אנחנו ההורים, אנחנו המבוגרים האחראים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לכעוס. כאילו הילד לחץ על כפתור, כפתור הסליחה, והכל ממשיך כרגיל אפילו שאנחנו עדיין פגועים בפנים.
במצב כזה אנחנו מלמדים את הילד שהסליחה מוחקת את הכול, וכדי להפגיש אותו עם הסליחה האמיתית זה ממש בסדר לומר שאני עדיין פגועה ולכן קשה לי לסלוח כרגע. הילד יתרחק ויחשוב על מעשיו, ויבין שכפתור הסליחה לא עובד יותר אוטומטית. הוא יחשוב על המעשה, על ההורה שנפגע, ואז יביע חרטה משמעותית.
תמר כהן לביא היא פסיכותרפיסטית, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים וצוותי חינוך
