"חשבתי שהיא השתגעה, ראיתי את העיניים שלה יוצאות החוצה מרוב עצבים, לא האמנתי שאלו המילים שיצאו לה מהפה, הייתי המום, כאילו יצא ממנה שד..." (אם למתבגרת בת 15).
התפרצויות זעם הפכו להיות חלק מהשגרה של משפחות רבות. אם פעם הם אפיינו את גיל ההתבגרות של התינוקות בגיל שנתיים, היום הן נחלתן של מתבגרים בכל הגילים. הן נוכחות ותכופות, אלימות לעתים וזורעות בהורים לא מעט תחושות: חוסר אונים, פחדים, חרדות, ובעיקר תסכול ורצון עז למנוע אותן.
להתפרצויות הזעם יש לא מעט צבעים וצורות: אגרופים לקיר, שבירת שלטים/ מסכים/מקלדות, צרחות, בריחה מהבית, איומים ועוד. הן מגיעות גם בצורה "שקטה" ומסוכנת לא פחות של כעס שנזרק פנימה. כועסים ולא יוצאים מהחדר, לא מדברים, מאיימים, מאשימים, בוכים או ישנים שינה טרופה של בריחה – והזעם שנשאר בתוכם.
התגובה ההורית נעה על הציר שבין הסמכות הכוחנית שמתנגדת, מפעילה כוח ומביעה התפרצות זעם נגדית לבין הורות של כניעה וריצוי. שני הקטבים הללו, לצערי, רק מחזקים את התפרצויות הזעם ומייצרים תסכול וכעס שגדל ומעמיק אצל המתבגרים והוריהם.
למה זה קורה?
זעם, כעס ותסכול הם חלק ממניפת הרגשות האנושיים. תפקיד הרגש הוא לאפשר לאדם ללמוד מה קורה לו בפנים ביחס למציאות החיצונית. כשאדם פוגש מציאות מאתגרת/ קשה ואין בתוכו את תחושת היכולת/ המסוגלות, ביטחון רגשי ואמונה עצמית הוא פוגש את תחושת חוסר האונים, תחושה קשה ומלאת כאב שבה אין מענה למצוקה, "אין מוצא" שעלולה לגרום להתפרצות.
מה עושים עם זה? מחזקים את "מגן הנפש" ובונים חוסן רגשי
חוסן רגשי הוא לא תוצר של טיפולים, דיבורים ומחיאות כפיים. חוסן רגשי נבנה למול חוויה שנרשמת בגוף, נשארת זכירה ומסמלת לאדם "אני יכול". כל התמודדות והתגברות על קושי/ אתגר נרשמת כחוויית הצלחה ומחזקת את החוסן הרגשי.
תמיכה של הורה שנמצא במרחב קרוב כתומך היא זו שמייצרת את הביטחון הרגשי, הידיעה שאם אני נכשל/ נופל/ טועה יש מי שיספוג אותי, יהיה שם ויעודד אותי להמשיך ולהצליח, בלי ביקורת ובלי "קמט במצח". ביטחון רגשי הוא תוצר של תמיכה ולא של גוננות, חסות יתר, סידור/ שינוי המציאות כדי להקל.
כשמתבגר מתמודד עם קושי הוא לומד לשאת אותו, הוא יודע לצאת ממנו להתמודדות ולא להתפרצות. ערך עצמי מאפשר לאדם לחפש פתרונות במרחב שבין השחור ללבן, לבחור, לעשות פשרות, לדחות סיפוקים ולפתח סף תסכול ראוי שמאפשר תפקוד תקין בחלון הכעס הנורמטיבי.
איך עושים את זה?
כשמתבגר מתלונן, מאוכזב או כואב זה מקפיץ בנו את החמלה, ומעורר בנו רצון עז לפתור את הכאב. אנחנו מיד נזעקים לטפל, לשטח ולהעלים את הכאב. כוונות טהורות של הורים שרוצים שהמתבגר יהיה שמח, מאושר ןרגוע. בנוסף, אנחנו עסוקים ברגש, ממוקדים בו ומהדהדים דאגה גדולה שמייצרת לעיתים העמקה של המצוקה ולא ההפך.
כשאנחנו מגיעים בגישה "אמא יש - אל תתייאש" אנחנו משאירים אותם בחלק במח שאחראי על הרגשות (המערכת הלימבית). הם מתבוססים ברגש שהולך ותופח ואנחנו עסוקים בפתרון של הבעיה עבורם.
כך אנחנו מייצרים תלות והחלשה. כשהם תלויים בנו כדי למצוא פתרון הם חלשים ואנחנו מותשים. הורים לא צריכים לספק פתרונות.
מה הם כן צריכים? לענות באמפתיה לכאב, להקשיב בכל הגוף ובסבלנות למה שהמתבגרים מספרים. לרוב זה ישמע כמו תלונה, האשמה : "המורה המטומטמת הזו ...לא יודעת ללמד", "אף פעם לא מזמינים אותי ..." .
תקשיבו ותנו לכאב להיות רגע בחלל, כשמחזיקים את הכאב לומדים להתמודד אתו. כאב וקושי הם חלק מהחיים, הילדים שלנו יפגשו בהם במהלך חייהם שוב ושוב.
עכשיו התפקיד שלנו ללמד אותם להתמודד. ההתמודדות נעשית במקום אחר במח, בקורטקס – החלק במח שפותר בעיות. לרוב אנחנו ניגשים אליו במקומם, חשוב שנאפשר להם להכיר את האזור הזה במח, שיאפשר להם לפתור לעצמם את הכאב והקושי. זה כלי מרכזי שמעמיק את החוסן, מפחית משמעותית את תחושת חוסר האונים ומפחית את התפרצויות הזעם, מחבר בין המציאות לרגש ממקום שכלתני שמאפשר מענה אדפטיבי.
במקום לפעול, תקשיבו, תתמכו ותנו תוקף לרגש : "זה באמת לא נעים" , " איך הרגשת עם זה", " יכולה להבין מה אתה מרגיש". ואז, תפנו אותו לחפש פתרון, שימו מוצץ ותשאלו "איך לדעתך אפשר לפתור את זה? , מה אפשר לעשות אחרת ? איזה פתרון יכול להיות טוב עבורך? , האם גם אתה אחראי בצורה מסוימת?
סביר להניח שהתשובה תהיה "לא יודע". הם באמת לא יודעים, כי הם פחות מחפשים פתרונות, הם עסוקים ברגש, בפגיעה ובחרדות שצפות בהם.
תענו להם שזה בסדר לחשוב על זה, תישארו רגועים והם ילמדו לחפש את המענה. ככה טפטפנו להם הבנה משמעותית שהפתרון נמצא אצלם, שאנחנו סומכים עליהם שהם יכולים להתמודד, שהכאב הזה מצמיח אותם להתגברות, שהם בעלי ערך, יכולים ומסוגלים.
תחזרו אליהם אחרי כמה שעות, תשאלו לשלומם, תתעניינו, תעודדו אותם על התמודדות ויציאה מאזור הנוחות (נכות). כך הם יעברו מאזור השחור לבן לכל קשת הצבעים וימצאו פתרונות יצירתיים למצוקות שלהם, כשהם יודעים שיש ספוג שנמצא שם יציב עבורם גם כשהם נופלים.
נקודות חשובות:
התמודדות – לתגובה ול"ריח" של הנוכחות ההורית יש משקל רב, היא זו שתשפיע על עוצמת ההתפרצות וגם על ההתנהלות של המתבגר בהמשך.
לפרק את הכעס – אווירה של כעס לא מעודדת שינוי היא מנציחה את הכאב, מפעילה אצלנו את האגו ופחות את המחשבה. תשאלו את עצמכם על מה אתם כהורים כועסים? מה אצלו מעורר בכם כעס? – בושה, אכזבה, מראה לכאב שלכם, ייאוש ?
תעשו הפרדה בין הילד לבין ההתנהגות שלו – נסו להבין בלי כעס מה גורם לו להתפרצות, להתבונן בילד בלי שיפוט וכעס עם דאגה ועיניים שמבקשות שיח ולא עיניים שמשדרות "נכשלתי", "נמאס לי", "מה יהיה איתך.." – קחו אחריות.
להיות מים – תגובה של הורה להתפרצות זעם צריכה להיות יציבה ולא חזקה, ילד שמתפוצץ לו סיר הלחץ ויוצאות ממנו להבות של אש, צריך מולו מים, שקט ולא דלק שמתדלק את הזעם. זה קשה לעמוד מול ההתפרצות ולא להגיב – תחזיקו חזק. כל תגובה תייצר עימות, פינג פונג של תגובות והעצמה של הזעם. ככה נפערת לה תהום בין הורים לילדים. תהיו שם יציבים. כשאתם הופכים למים ולא מגיבים לזעם זה ממתן את ההתפרצות. לא ניתן לפתור בעיות כשהאש בוערת.
לא להתעלם – התעלמות היא כאב עמוק. כשילד מתפרץ הוא בעצם צועק "לא מסוגל להתמודד". יציבות היא לא התעלמות. כשהמתבגר נרגע, וגם אתם, כנסו אליו לחדר, ותייצרו שיח שמגיע לפתור בעיות, ששם את הקושי על השולחן ומנתב את הילד למשאבים שבתוכו, לחוזקות שלו, להצלחות מהעבר שיזכירו לו שהוא יכול. בשיח הזה חשוב גם לשים קווים אדומים כמו דרישה ברורה לשלוט בכעס, כשדורשים אנחנו בעצם מחזקים את הערך שלהם. דורשים ממי שמסוגל, מתעלמים ממי שאבוד.
ליאורה חיים היא פסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית ומדריכת הורים בכירה למתבגרים
