קבינט הקורונה מכונס בשעה זו לדיון בעתיד שנת הלימודים, או ליתר דיוק בעתיד מועד פתיחתה, והדילמה הזאת שכוללת בתוכה שיקולים בריאותיים, עמוסה גם בהיבטים חברתיים, רגשיים ונפשיים.
מצד אחד, את המתבגרים כבר אפשר לחסן - אז למה למנוע מהם לימודים? מצד שני, בחודש ספטמבר רווי החגים יש ימי לימוד בודדים השנה. אז אולי כדאי לדחות? נושא אחד, שתי דעות. שאלה אחת, שתי תשובות אפשריות.
קראו עוד:
אל תיקחו לי את הראשון לספטמבר. כן, אני יודעת, יש רק 6 ימים. כן, מצב התחלואה עולה - אבל אתם זוכרים שאפשר לחסן מתבגרים, נכון? אז למה למנוע מהם לימודים כרגיל? ומה לגבי הצעירים שבחבורה? הם לא יכולים להתחסן, וההורים לא ממהרים לבדיקות קורונה כל שני וחמישי. זה מתיש.
אבל מה יותר מתיש? עוד חודש אבוד לילדים, עוד חודש שבו הם מטפסים על הקירות, הולכים לאיבוד בין אפס עשייה, עוברים ממסך למסך, קצת נפגשים עם חברים, פה ושם אטרקציות? הרי גם שם חזרו להגביל אותנו. אנחנו חייבים ללמוד לחיות לצד הנגיף - היא כבר הוכיחה לכולנו שהיא לא מתכוונת ללכת בקרוב.
"בימים שבהם הורים נאבקים על ימי חופש, ומנסים לעבוד, גם שישה ימים בבית הספר הם הרבה מאוד. ובוודאי שיש להם ערך לכלכלה ולמשק הפתוח - אז תנו לנו להרים את הראש מעל המים"
כשאני מסתכלת על העיניים של שקד, הבת השלישית שלי שעולה לכיתה א' - שסופרת את הימים והשעות, מוצפת בהתרגשות וציפייה ובעיקר בצורך בשגרה וגם אם מקוטעת, אני חושבת שלבריאות הנפשית שלה זה חשוב. מאוד. וגם אם נשלם מחיר קצר של בידוד שכנראה יגיע בצורה כזו או אחרת במהלך השנה הקרובה.
הימים האלו, מעטים ככל שיהיו, הם קריטיים. להתחיל את השנה בטפטופים, בצעדים, לאפשר לה להתאקלם, להכיר את מסגרת, את המורה החדשה, את הילדים בכיתה. בעבר, טרום עידן הקורונה, היו מאפשרים ביקורים בבית הספר - אפילו קייטנה בית ספרית של החופש הגדול. אבל השנה, כל אלה נמנעו מאיתנו.
אני לא רוצה להגיע ל"אחרי החגים" ולהתחיל את השנה במהירות שיא, כזאת שהילדים עלולים ללכת לאיבוד בעקבותיה, בטח ילדים קטנים שכל כך זקוקים למסגרת. בגילים האלה, ולא רק, צריך להשלים פערים רגשים, קוגניטיביים, חברתיים - ויש עוד ברשימה. אז שישה ימים שנשמעים ממש קצת, הם בעצם המון.
והיא לא היחידה. גם הקטנה שלי, שעולה לגן עירייה חדש, זקוקה להתאקלמות. אחיותיה הבוגרות יותר (בינינו, הן בטח ישמחו להגניב עוד כמה ימי חופש לטבלה, כאילו שלא היה מספיק) צריכות לחשב מסלול מחדש גם כן, לעשות את ההפרדה הזו בין החופש הגדול לבין תחילת השנה והחגים. עוד הארכה היא כמו מסטיק שנמתח עוד ועוד, וכבר אין לו טעם.
אם נהיה כנים, אני חושבת על כל ההורים כולם, אבל גם עליי - אמא שכבר יותר משנה וחצי נמצאת עם ארבעת בנותיה בבית, מתמרנת בין משפחה, בית ועבודה כעצמאית. הכוחות האלה עומדים להיגמר. המלאי במחסנים כבר חסר מזמן - וייתכן מאוד שכמה ימים כאלה, בבית הספר, יכולים מאוד לסייע למלא מצברים.
בימים שבהם הורים נאבקים על ימי חופש, ומנסים לעבוד, גם שישה ימים הם הרבה מאוד. בוודאי שיש להם ערך לכלכלה ולמשק הפתוח - אז תנו לנו להרים את הראש מעל המים. הבריאות והחוסן הנפשי שלי ושל בנותיי חשובים לי לא פחות, וכל עוד אנחנו מחוסנים או נזהרים, עושים בדיקות קורונה כשמבקשים, ומקפידים ככל האפשר ואיפה שאפשר, אני לא רואה סיבה להאריך את החופש.
ומה ההבדל בין אוקטובר לבין ספטמבר? אז אוקטובר יגיע, ואיתו החורף והמחלות, ואז יגידו שתיכף הרי כבר חופשת חנוכה - אז נעבור לזום, והילדים שלנו, בדיוק כמו בשנה שחולפת, יילכו לאיבוד. זו תהיה שנה מבוזבזת שבה שוב לא ילמדו כלום, שבה שוב הם ימעטו להיפגש עם חברים, שבה קיום חוגים מוטל בספק.
עוד שנה מבולבלת לפנינו, ואם אנחנו רוצים להתחיל אותה ברגל ימין - אנחנו צריכים לשנות את התפיסה שלנו. עלינו להבין איך אנחנו מתנהלים בשגרה - והיא מתחילה ב-1 בספטמבר. אנחנו צריכים לאפשר לילדים להתחיל את השנה בדיוק כפי שהם ראויים: בהתרגשות, עם תיק חדש, מחברות עטופות ומדבקות צבעוניות וכן, גם עם מעט חששות והבנה שצריך לחיות לצד הקורונה. וכמובן, עם שמירה מרבית על אמצעי הזהירות.
עדה אופיר, כתבת בערוץ ההורים, עורכת תוכן, אמא לארבעה ילדים
רק תשעה ימים בבית הספר!
שנת הלימודים אוטוטו נפתחת, והתקשורת עוסקת ללא לאות בשאלה אם כדאי להתחיל את שנת הלימודים כהלכתה, ב-1 בספטמבר, או שלאור השנה ההזויה הזאת - ותחלואת הקורונה שהולכת וגוברת - כדאי דווקא לדחות את פתיחת השנה ל-1 באוקטובר? ובעוד הרוחות גועשות, ואין באופק כל החלטה, הרי שאצלנו בבית החגיגה בעיצומה: הכנו ילקוט, קנינו את כל הציוד הנדרש לשנה החדשה, וההתרגשות מורגשת בכל חדר.
ואם לומר את האמת, דווקא בשל ההתרגשות הזאת, של הילד שלי ושל אלפי ילדים בישראל, אני מקווה בליבי שהשנה הזאת לא תיפתח בספטמבר - אלא לאחר החגים, באוקטובר, ולו רק כדי לאפשר להם חוויית למידה אמיתית ורציפה. וככל שהילד שלי מחכה שהשנה תתחיל, כך אני מבינה את גודל הכאוס הרגשי, החברתי והלימודי שהלמידה בספטמבר עומדת לחולל.
אני חושבת על הילדים האלו, שמאז פרוץ מגפת הקורונה בישראל הקורונה חיים בחוסר וודאות, ללא שגרה קבועה ומבלי לדעת מה יוליד יום. הילדים האלו שבמשך כשנה וחצי נאלצים להתמודד, בעל כורחם, עם לימודים מרחוק, סגרים ובידודים. ועכשיו הם ילכו לבית הספר למשך שישה או תשעה ימים (בלבד) - ימים לא רצופים במקרה הטוב, בגלל החגים, ואם יהיו בידודים - אז אפילו הימים המעטים האלה יצטמצמו. כלומר, אם הילדים זקוקים עכשיו לתחושת ביטחון ויציבות, הרי שלמידה שכזאת לא תספק להם מענה רגשי או לימודי.
"כאמא לילד ש'בילה' בזמן האחרון בכמה בידודים צפופים, הרי שהעניין לא הגיוני. תחשבו על זה: מספיק שילד אחד בכיתה יהיה חולה, וכל הכיתה נכנסת לבידוד של שבוע לפחות"
מבחינה לימודית, הרי ברור שהימים הספורים ההלו שנפרסים על פני חודש שלם הם לא ימים שבאמת ניתן ללמוד בהם משהו, או ליצור רצף למידה. כי מה הם בדיוק ילמדו בימים הספורים הללו? מבחינה רגשית - הרי שאם הרעיון במסגרת הבית ספרית הוא לייצר למידה מתוך תחושת שגרה ושייכות, לאור מחקרים שהראו שזו חשובה מאוד בתקופה כזאת לחיזוק מצבם הרגשי, הרי שכך לא תיווצר שגרה או תחושת קביעות - אלא בדיוק להיפך. כך תתחזק תחושת הבלבול והכאוס.
ואם אני חושבת על ילדי כיתה א' - הרי שהלב פשוט נכמר. הקטנים האלה מגיעים לכיתות בהתרגשות שיא, מקווים להכיר חברים חדשים, צריכים להבין מהי מסגרת בית ספרית, להכיר מורה חדשה, ובעצם זוכים לבלבול מוחלט. הם יהיו יומיים בבית הספר, ואז חג שלם בבית, ועוד יום בבית הספר, ואז - סוף שבוע. וכל זאת מבלי שדיברנו עדיין על הבידודים.
כאמא לילד ש"בילה" בזמן האחרון בכמה בידודים צפופים, הרי שהעניין לא הגיוני. תחשבו על זה: מספיק שילד אחד בכיתה יהיה חולה, וכל הכיתה נכנסת לבידוד של שבוע לפחות. ועדיין לא דיברנו על הקשיים הנפשיים חברתיים שכל בידוד כזה מביא איתו. וכאילו שזה לא מספיק, הרי שכל ילד יצטרך גם לבצע בדיקת קורונה כל כמה ימים - חוויה לא נעימה בפני עצמה, בלשון המעטה, ומלחיצה במיוחד. ואם אפשר לחסוך מהם את כל זה, ולהתחיל הכול באופן שפוי ומסודר באוקטובר - אז למה לא בעצם?
ושלא יהיה ספק. ברור לי שאנחנו ההורים מיואשים ומתוסכלים, נקרעים בין העסקת הילדים בבית ללא סוף לבין תביעות העבודה, נמצאים בג'ינגול שאינו נגמר. ולכן הרעיון הוא שהימים האלו יוחזרו לנו במהלך שנת הלימודים או בחודש יולי.
לפיכך, במצב הנוכחי, נראה לי כי ההיגיון הפשוט מראה שכדאי לחכות. זו טובת הילדים, והיא זאת שעומדת מול עינינו בכוונה ליצור עבורם שגרה יציבה - לימודית, חברתית. הם כל כך זקוקים לה, דווקא במצב הנוכחי.
