בצעדי הראשונים בתפקידי במערכת חינוך בינלאומית דוברת אנגלית טעיתי בהגית המילה זיקית (chameleon) כשהקראתי סיפור. קולגה שלי, אישה טובה שהפכה גם חברה טובה ושנכחה במפגש, צחקה לאופן בו ביטאתי אותה. הצחוק נשאר באויר ולא דובר עוד.
היא לא הייתה מודעת לכך שיחד איתו הגיע חשש ומודעות יתר לכל מה שאני אומרת באנגלית שליוותה אותי זמן לא מועט. זאת למרות שהאגלית שלי הייתה מצויינת וזיכתה אותי בכניסה למערכת. עובדה שאני זוכרת את הסיפור עד היום למרות שאני לא ידועה בזכרוני לסיפורים מהעבר.
אנגלה לי דקוורת, אשת חינוך ופסיכולוגית החוקרת את נושא הגריט (התמדה), סיפרה לאחרונה על חבורת סטודנטיות חדשות בימים הראשונים ללימודיהן באקדמיה (כן, היו ימים שעוד באו לשם פיזית). בדומה לסיפר שלי, אחת הבנות ביטאה את שמו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט כפי שהוא נכתב, כולל האותיות שלא מבטאים - דסקרטז (Descartes).
"את מתכוונת לדקרט?" שאלה צעירה אחרת. זו שטעתה הסמיקה. "ככה מבטאים את שמו? אני כל כך מתביישת". השיחה יכלה להסתיים כאן, בתחושת בושה או מבוכה, כמו שאני חוויתי, או עליונות (תלוי באיזה צד של דקרט הייתה הסטודנטית) ותחושת זרות משותפת.
קראו עוד:
בניגוד לסיפור שלי, הצעירה המתקנת אמרה: "ולמה שנדע שמות של אנשים שאת כתביו קראנו אבל לא שמענו מעולם כיצד מבטאים את שמם?" היא תרמה סיפור משלה על טעות שעשתה. משם השיחה המריאה ל"פאדיחות" שכל אחד מחברי הקבוצה עשה. כשהסבב הסתיים, לפתע, הטעות של אי ידיעה איך אומרים נכון לא נשמעה כל כך נורא. יותר מכך, נוצרו קשר, חיבור ואמון שלא היו שם קודם.
בחיים האמיתיים כולם טועים
היכולת לדבר על טעויות ולשתף בהן היא חלק מהמונח פגיעות. זוהי היכולת שלנו לא לנסות להיראות מושלמים ולחשוף את החולשות או הטעויות שלנו. כשאנחנו משתפים בקשיים, הלבטים, הטעויות והמאבקים שלנו, אנחנו נותנים לגיטימציה לאחר לחוש במרחב בטוח שבו מותר לטעות, להתבלבל, להתלבט ולחשוש. מקום שבו אף אחד לא מושלם (ולא מנסה להציג את עצמו ככזה), כי אין באמת דבר כזה.
ועוד דבר חשוב יש במרחב הזה - המקום לטעות. הטעות היא לא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות אלא בדיוק ההפך, הטעות היא מקור ללמידה והשתפרות, וכהורים, אנו מנסים להציג לעיתים קרובות חזות נטולת טעויות ונפילות, בעיקר מכוונות טובות ודאגת יתר.
אנחנו רוצים לתת מודל ראוי לילדים, לעודד אותם להשתפר, ולא להפיל עליהם את הקשיים וההתלבטויות שלנו. אולי אנחנו גם לא רוצים שיערערו על דברינו ויתחילו להתווכח איתנו. אבל כך אנחנו לא מספקים להם מודל אמיתי לחיקוי, מהחיים האמיתיים, כי בחיים האמיתיים כולם טועים.
לשם כך, שוחחו עם הילדים שלכם מדי פעם על משהו שלא הצליח לכם, על טעות שעשיתם או קושי שחוויתם, ללא קשר למקרה שקרה לילדכם. הזמינו את כל המשפחה לספר על מקרה שלהם.
השיתוף יעביר את המסר שטעות היא חלק מהחיים, שהיא קורית לטובים ביותר ושהיא לא עוצרת מלהמשיך ולהתפתח ולא אומרת כלום עלינו, אלא על הידע, המחשבה או ההחלטה הספציפית שעשינו באותו רגע. הוא יבנה את המשאבים הרגשיים למקרים של טעויות בעתיד.
בניית קשר ואמון משפחתי
התהליכים האלה חשובים גם אם הילד שלכם הוא מהצד המגיב בלגלוג לאחרים שטועים, ומאפשר לנו ללמד את הילדים להגיב באופן מקדם לחברים שטועים. הצחוק הזה יכול לנבוע ממבוכה, מהקלה שזה לא קרה לי, מחשש לטעות בעצמי או מאותה תפיסה שאנשים צריכים להיות מושלמים.
זה חשוב גם כי אנחנו רוצים לגדל אנשים טובים שמקדמים תהליכים חיוביים אצל אחרים. בניית אווירה מקרבת, כמו שיצרה הצעירה בסיפור של דקרט, משרתת את כל משתתפי התקשורת ומקדמת קרבה והצלחה משותפת.
בזמן שילדים משתפים בחוויה של טעות או פשלה, דאגו להגיב נכון. שאלו איך הרגישו, שבחו אותם על שהעיזו, דברו איתם על כך שטעות היא דבר נקודתי וזמני ולא כולל או קבוע. שאלו אותם אם היו רוצים ללמוד עוד על אותו דבר. אלה יהוו גם מודל לילד המלגלג על אחרים.
חשוב כי בזמן שהילד מספר סיפור כזה, תנו מקום לסיפור האישי של הילד, לרגשות שלו ולחוויה שעבר תוך אמפתיה והקשבה. אל תעבירו את המוקד אליכם. הסיפורים שלכם מתאימים לשיחות כלליות שבונות את התשתית לפגיעות, או לשלב מאוחד יותר אחרי שהילד שיתף ופרק את אשר על ליבו. מעבר לבניית יכולת הפגיעות או התגובה לפגיעות של הילדים, שיח משפחתי מסוג זה בונה קשר ואמון משפחתי.
בחזרה לאנגלה דקוורת, באותו מאמר היא מספרת על רובוט ייחודי שתוכנת להראות פגיעות. בניסוי שבו היה חלק מצוות שפועל לקראת מטרה משותפת, הוא היה מעיר הערות כגון: "סליחה חברה, עשיתי טעות הפעם. אני יודע שאולי קשה להאמין אבל גם רובוטים טועים לפעמים".
ההשפעה של התגובות שלו על הקבוצה היו מרתקות. חברי הקבוצה של הרובוט הפגיע שוחחו יותר ובאופן משמעותי ושיוויוני יותר בהשוואה לקבוצה שעבדה עם רובוט נייטרלי והעריכו את הדינמיקה בקבוצה שלהם באופן יותר חיובי.
ומי מאיתנו לא היה רוצה שהילד שלו יהיה אותה נערה שחשה נוח מספיק עם הטעויות שלה, שידעה לפרק את המבוכה, וגרמה לקבוצה להתחבר, ושיהיה זה שבונה דינמיקה חיובית וקשרים טובים? שתהיה זו שנה שבה פגיעות היא לא דבר נורא, אלא שנדע לקבל ולאמץ אותה לטובתנו.
ד"ר ניבה דולב היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת
