הרבה פעמים, כשאני אומרת שדווקא כשהילד מתנהג גרוע, מה שהוא הכי צריך זה שנהיה לצידו, זה מעורר שאלות וספקות. אני מודה שגם לי בהתחלה זה לא הסתדר אבל ככל שאני מבינה את הנקודה הזו לעומק, אני רואה כמה היא נוגעת לעומק בהורות. פעם אחר פעם מסתבר שדווקא ברגעים הכי קשים מסתתרת ההזדמנות הכי טובה לחזק את הקשר, ומתוכו - הצמיחה, ההבשלה, ובסופו של דבר גם ההתנהגות הטובה - יגיעו.
דוגמה מעולם המבוגרים: נניח שקמתי בבוקר, והחלטתי שהיום אהיה אמא סבלנית ורגועה. היום עבר איכשהו, ובערב אני כבר על אדי הכוחות שלי, והילדים - לא משתפים פעולה ומשתוללים ברחבי הבית. אני מרגישה את העצבים מבעבעים ומוצאת את עצמי צועקת עליהם. האמא הסבלנית והמכילה עפה לה מהחלון. זו חוויה מאוד מתסכלת ומאוד אנושית.
האם ברגע הזה יועיל שבן הזוג או חברה ינזפו בי? "מה את עושה? זה גרוע לצרוח ככה. את מבהילה את הילדים, תפסיקי עם זה מיד! מה קרה לך?" האם זה היה עוזר לך? יכולה לספר לך שאני לא. סביר להניח שהתסכול שלי רק היה גובר. הייתי מרגישה האמא הגרועה בעולם ומרגישה ממש רע. הרי ידעתי בעצמי שאני לא רוצה לצעוק, ובכל זאת לא הצלחתי לעצור.
כשהרגשות סוערים, כשהרגש גובר על השכל, אין אפשרות אמיתית לשינוי או למידה. אז למה אנחנו חושבים שעם הילדים שלנו, בדיוק באמצע המשבר - זה הרגע להגביר את הלחץ, להוכיח, להסביר שוב ושוב, להשתמש בתוצאות? אם כמבוגרים זה רק מוסיף עוד תסכול ולא עוזר לשלוט בהתנהגות, איך עם ילדים זה אמור להועיל?
"אם הילד מכה ילדים בגינה, זה בסדר ללכת כחלק מניהול הסיטואציה, לא כדי ללמד אותו לקח, וזה הבדל גדול"
יש בתוכנו מחשבה מאוד נפוצה שאם לא נגיב מיד - "איך הילד ילמד לקח?" הרי הוא צריך להבין שיש תוצאות למעשים שלו, לא? הנטיה הזו לקוחה מהגישה ההתנהגותית, שנפוצה מאוד בעולמנו, ולפיה התנהגות צריך לעצב – לחזק או להכחיד. שחשוב לפעול ב"מיידיות" וב"עקביות", ושאם זה עדיין לא עובד מה שנדרש, זה להעביר את המסר יותר בעוצמה.
אולם, למרבה הצער, התפיסה הזו שנטועה בכולנו, מפספסת משהו חשוב באופן שבו המוח האנושי פועל בזמן מפגש עם תסכול. כשרגשות גדולים מציפים אותנו, החלקים הרציונליים במוח לא פועלים היטב. הם פחות נגישים לנו. תסכול הוא רגש גדול, והוא הולך יד ביד עם בהלה. המוח במצב כזה לא פנוי ללמידה ולשינוי, הוא בהישרדות. מה שהמוח זקוק לו ברגע הזה, זה לדעת שאתה בטוח, שהכול יהיה בסדר.
קראו עוד:
נחזור לדוגמה - נניח שבאמצע שאני "מאבדת את זה" וצועקת על הילדים, מי שאיתי – בן זוג, חברה טובה או החלק הבוגר שבתוכי, במקום לנזוף בי ולהוכיח אותי, יבוא לצידי ויגיד "אוי, ממש קשה לך עכשיו! שבי רגע, אני אטפל בעניינים", אולי אפילו יציע לי חיבוק. איזו הקלה אני אחוש!
אחרי שהעניינים ירגעו נוכל לדבר על זה, לחשוב מה יעזור להבא, הרי ברור שאני לא חושבת שזה טוב לצעוק על הילדים ולא צריך לשכנע אותי עם יותר מדי הסברים או תוכחות. אחרי שהסערה עברה, אני בעצמי ארצה לחשוב על פתרונות אפשריים להתנהלות להבא.
היכולת להחזיק בו זמנית ברגשות ובחשיבה הרציונלית משתפרת עם ההבשלה. אצל ילדים, האזורים במוח שאחראים על היכולת לעכב רגשות (הקורטקס הקדם מצחי) עוד לא בשלים. ההבשלה מתחילה לקרות סביב גיל חמש, ומתפתחת לאורך הילדות והגדילה, בהינתן התנאים הנכונים. היא אינה מובנת מאליה.
צריך להבין שלקבל את הרגשות, לא אומר שנקבל כל ההתנהגות. ברגע האמת נשאף לעשות כמה דברים:
1. להיות לצד הילד ולזכור שהוא לא עושה נגדנו: הוא מתוסכל, וכשרואים אותו כך, ולא כילד "אלים" או "חוצפן" קל יותר לגייס אמפתיה.
2. נתמקד בלשלוט בסיטואציה ולא בילד: אם הוא מכה ילדים בגינה למשל, זה בסדר גם ללכת כחלק מניהול הסיטואציה, לא כדי ללמד אותו לקח, וזה הבדל גדול. נשאף לצאת מהתקרית הזו כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות נזק ליחסים.
"את החינוך, הדיבור וההסברים נשמור לזמן אחר שבו הרוחות רגועות"
3. אם צריך לקטוע משהו, נמתח גשר לנקודת החיבור הבאה: "עכשיו לא מסתדר, נחזור מחר לגינה". זה שומר על החיבור.
4. לפעמים יש שם הרבה תסכול שצריך לצאת, ואז ננתב את התסכול לביטוי שלא פוגע, למשל, לרקוע ברגליים, לצעוק, לחבוט בכרית. אולי עוד לא מצאנו את הדרך היעילה לבטא תסכול וזו בהחלט עבודה לפעמים.
5. את החינוך, הדיבור וההסברים נשמור לזמן אחר שבו הרוחות רגועות. בזמן של חיבור טוב, כשהילד פתוח לקבל ממני הכוונה, נכוון להתנהגות שמקובלת עלינו. לפעמים זה יהיה אחרי עשר דקות, אם שנינו נרגענו, ולפעמים רק בערב או למחרת.
דווקא כשהילד מתנהג בצורה הכי גרועה, זאת הזדמנות להראות לו שאנחנו רואים אותו ושהחיבור נמשך. אם יש משהו שיכול להרגיע ילד בסערה, זה שהוא ירגיש שיש מישהו לצידו, מישהו שמכיר אותו, שנמצא תמיד בצד שלו, שהקשר איתו מספיק חזק לעמוד גם בסערות.
בזמן אמת כמובן חשוב לנהל את הסיטואציה ולשמור שהתסכול שלו לא יהרוס אותנו, את האחים או את החפצים בבית, אך במקביל זאת הזדמנות מעולה להעביר את המסר - אנחנו פה. תמיד. זה מה שיאפשר לו לסמוך עלינו, ולהיות במנוחה רגשית, שתתמוך בהבשלה שלו. הבשלה שתעזור לו להיות פחות אימפולסיבי, בסופו של דבר. עם קצת אימון ניווכח שזו דרך הרבה יותר יעילה להביא לשינוי.
