"קשה לי עם קומיקס על יום השואה", אמרה לי בגילוי לב אתמול הספרנית המקסימה כשהשאלתי עבור בני את היומן הגרפי של אנה פרנק. "בדור שלי לא מקובל לעסוק בדרך כזאת בשואה, אפילו כשאני רואה כמה הילדים מתחברים לספר הזה".
הנגשת השואה לילדים היא נושא חשוב, בעיקר לאור העובדה שניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והדור הצעיר ניזון בעיקר מחינוך, הסברה והנגשה של ההורים והמחנכים את הנושא. איך ניגשים לנושא הלאומי, ההיסטורי והרגשי המורכב הזה, שכולל בתוכו מוות, התעללות, גזענות ואפליה, בדרך שגם תדבר לליבם של הילדים, וגם תשמור עליהם מתכנים קשים מדי שאינם יכולים לעכל?
שימו לב מה המסר שאתם מעבירים לילדים
הגישה הנרטיבית בטיפול פסיכולוגי מדגישה את השפעתו של הסיפור שאנו מספרים על אירועים שקרו בחיינו, על יכולתינו להתמודד עם מצבי חיים שונים. על פי הגישה הזאת ישנן אלטרנטיבות שונות להגשת סיפור, כאשר אם נבחר לספר סיפור שמדגיש את החוסן והכוח נצליח להתמודד טוב יותר עם מצבי חיים מאתגרים או קשים.
הסיפור ההיסטורי של העם היהודי אינו ניתן כמובן לשינוי, אך נוכל לספר אותו לילדינו בדרכים שונות. כאן יש לנו בחירה כהורים ומחנכים במה מתוך הסיפור ההיסטורי להתמקד - בייאוש, בסבל ובמוות או בעזרה ההדדית, באנושיות, ביכולת להתנגד וביכולת לברוא טוב מתוך ההרס.
אין משמעות הדבר כמובן שנתעלם בתוך הסיפור מהאירועים ההיסטוריים הממשיים שקרו, מההשמדה הנוראה ומהעוולות הקשות, אך השאלה היא מה יהיה הדגש והמסר או מוסר ההשכל אותו נביא בפני הילדים שלנו. כאן דרושה חשיבה הורית מעמיקה.
שיחה בהתאם לגיל
אי אפשר לגשת לנושא בלי להביא את תמצית דבריה של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר רוס שעסקה בחקר תפיסת המוות וטענה שהשיח על מוות צריך להיות חלק ממעגל החיים, ולכן צריך לנקוט בגישה הורית שרואה במוות דבר טבעי.
קשה ליישם זאת בהקשר של יום השואה שבו המוות והשכול לא נבעו ממקום טבעי אלא מהשמדה מכוונת והמונית, ועם זאת, אפשר לקחת מדבריה את המסר לגבי החשיבות של שיח פתוח וכן עם הילדים גם על נושאים קשים לעיכול, זאת בהתאם לגילם וליכולתם להבין ולעבד את הדברים רגשית.
קראו עוד:
מבחינה רגשית וקוגניטיבית ניתן לחלק את הילדים לקבוצות גיל באשר לתפיסת המוות שלהם, ומכך להסיק כיצד לשוחח עימם על יום השואה או על נושאים אחרים המערבים מוות, שכול, מלחמה ואובדן.
ניתן לראות אצל ילדים תהליך התפתחותי שמוביל אותם ככל שהם מתקדמים מבחינה קוגניטיבית ורגשית, מהיעדר הבנה ברורה של מושג המוות אל הבנה ברורה וטובה יותר של מושג המוות, ועלייה ביכולתם לעבד תכנים רגשיים מורכבים. כמובן שבכל גיל קשה להבין ולקבל את הטבח הנורא של העם היהודי, גם כמבוגרים.
בגילי 3-4 עדיין אין הבנה של מושג המוות. בגילים אלה אין צורך לספר לילדים על השואה או לחשוף אותם לכל תוכן אחר בנושא. צריך להכין אותם לצפירה כדי שלא ייבהלו, ולומר משהו כללי כמו שזה יום מיוחד שזוכרים וחושבים בו על דברים עצובים.
אל תיכנסו לפרטים
בגילי גן חובה ובכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי יש כבר סקרנות של הילדים כלפי המוות, נכונות לשאול שאלות ולחקור יותר, וכן התמקדות בקונקרטיזציה של המוות (למשל רצון להבין איך נראים כשמתים, או התבוננות בחרקים או חיות מתות).
הילדים בגילים אלה מקשרים את המוות לפחד ולפרידות, ולכן ההסבר על יום השואה יכול להתקדם קצת, אבל לא הרבה. אפשר לומר לילדים שזה יום עצוב שבו זוכרים דברים לא טובים שאנשים רעים עשו לעם היהודי פעם באירופה הרחוקה כשהיתה מלחמה.
ההרחקה יכולה לתת לילדים מעט ביטחון שזה לא יקרה להם. גם הדיבור על טובים ורעים מתכתב עם הנטייה תואמת הגיל של הילדים לפצל בין טובים לרעים, ולעסוק במלחמות ביניהם. חשוב לא להיכנס לפרטים שיכולים להפחיד את הילדים.
גם בגילי בית הספר היסודי לא ניכנס לפרטים גרפיים ולא נספר סיפורים מפחידים, אך בהחלט אפשר לתת הקשר רחב יותר, להסביר מהי אנטישמיות, לומר שהייתה אכזריות ושהיה הרג של יהודים.
הדרך המתאימה ביותר לדבר על כך עם ילדים בבית הספר היסודי היא באמצעות סיפורים שבהם מוצגת אנושיות, עזרה הדדית, כוחות וחוסן רגשי. כך הרוע והאכזריות מסופרים בתוך הקשר עם ניראטיב שמדגיש התמודדות ואיים קטנים שבהם הטוב ניצח את הרע.
הדרך לדבר על הנושא עם ילדים בבית הספר היסודי היא באמצעות סיפורים שבהם מוצגת אנושיות, עזרה הדדית, כוחות וחוסן רגשי
דרך טובה נוספת להנגיש את הנושא לילדים היא באמצעות סיפורים של ילדים שחיו בשואה (כמו למשל אנה פרנק) והתבוננות על ההתרחשויות דרך עיניהם. לילדים תמיד קל יותר להתחבר לבני גילם, גם אם התקופה שונה מאוד במאפייניה. ישנה ספרות ילדים טובה בנושא, ואפשר לקרוא ביחד ספרים שמתמקדים בכוחות ועוסקים בנושא באופן עדין ותואם גיל.
שיחות עם מתבגרים
בגיל ההתבגרות נפתחות אפשרויות רבות יותר לתקשורת על הנושא. בני נוער עסוקים בנושאים של צדק חברתי, מוסר, דחפים תוקפניים, שליטה עצמית, תלות ועצמאות, וכשהם לומדים על נושא השואה הם מקשרים לא פעם את האירועים הקשים שקרו אז, לתמות שהם עסוקים בהן בחייהם האישיים. זה יכול ליצור מעורבות רגשית ונכונות לקחת חלק בדיונים ובשיחות על הנושא.
בני נוער רבים מחברים זאת לנושאים פוליטיים או לנושאים של אפליה, שונות, זהות מינית או הצורך בשייכות. הם מסוגלים מבחינה רגשית להיחשף לתכנים יותר מורכבים אך גם כאן יש לשים לב שאינם חשופים לתכנים שמפחידים אותם או מעלים בהם מחשבות קשות מדי ולתווך את התכנים בנוכחות ושיחה.
אחריותינו כהורים לשוחח עם הילדים שלנו כל השנה, וגם בימי הזיכרון, על השואה ומה שאירע בה, בהתאם לגילם וליכולתם הרגשית והשכלית כדי לזכור ולא לשכוח את הפוטנציאל ההרסני הגלום בבני האדם.
כדי לחנך את הילדים שמותר להם לקנא, לכעוס, ואפילו לשנוא, אבל זאת אחריותם לנתב את הרגשות השליליים למקומות שלא פוגעים באחרים, לשלוט בעצמם גם כשהם חשים דברים קשים, ולמצוא בעצמם אמפתיה, חמלה ויכולת לסלוח, לעזור, למצוא את הטוב בעצמם, ולהיטיב עם אחרים.
