כולנו מכירים את זה. ברגע שבו ילדינו יוצאים לאוויר העולם, מתחיל המרוץ לזיהוי נקודות הדמיון בינינו לבינם: "יש לו את גומות החן של אבא", "יש לה בדיוק את החיוך של אמא שלה", "היא קיבלה את האנרגיות מהצד של בעלי".
ולמה זה חשוב כל כך? כיום אנו יודעים שמעבר לצורך האבולוציוני "להיות בטוחים שהם אכן שלנו", החיפוש אחר נקודות הדמיון בינינו לבין ילדינו מסייע לילדים לבסס את הזהות האישית שלהם, ולהפוך להיות "הם עצמם". מיד אסביר.
"העיקר שתהיי את עצמך" - באמת?
ודאי תסכימו שאחת המטרות המרכזיות שלנו כהורים היא לעזור לילדינו לבסס את זהותם הייחודית: לגלות את תכונות האופי ואת הכישרונות שלהם, ולגדול להיות "מי שהם". ואולם, מסתבר שהתהליך הזה עובר דרך "תחנת ביניים" חשובה הקשורה למציאת נקודות הדמיון והחיבור בינינו לבינם.
מי שכתב על כך לראשונה הוא הפסיכואנליטיקאי היינץ קוֹהוֹט, שנחשב לאבי פסיכולוגיית העצמי. קוהוט מתייחס לכך שהזהות האישית של ילדים נוצרת באמצעות הקשר שלהם עם הוריהם, בתהליך הכולל שלושה ממדים עיקריים.
המימד הראשון קשור לאופן שבו אנחנו רואים את הילדים שלנו ומתייחסים אליהם. כאשר אנחנו מתבוננים בילדינו בהתפעלות, אנחנו תורמים להרגשה שלהם שהם נהדרים וראויים להתפעלות, וזהו בעצם הבסיס לתחושת הערך העצמי שלהם.
קראו עוד:
המימד השני קשור לאופן שבו ילדינו מתבוננים בנו, ההורים. כאשר אנחנו מאפשרים לילדינו להסתכל עלינו בעיניים מעריצות, אנחנו מסייעים להם להרגיש ביטחון, ולאמץ לעצמם ערכים טובים וראויים.
המימד השלישי קשור לאותה חוויה של דמיון בינינו לבין ילדינו. קוהוט מכנה זאת צורך בתחושת "תאומוּת" (twinship). כאשר ילדינו מזהים אצלם תכונות אופי שבהן הם דומים לנו ("אבא שלך היה שובב בדיוק כמוך") מתעוררות אצלם תחושות עמוקות של חיבור ושל שייכות.
תחושות אלה יוצרות תשתית להמשך ההתפתחות שלהם: הן עוזרות לילדים לגבש את זהותם הייחודית, ותורמות לרצון שלהם ליצור קשרים חברתיים עם ילדים בני גילם. באופן מרתק, נראה שדווקא מתוך ביסוס חוויית הדמיון בינינו לבין כל אחד מילדינו, תצמח ותתפתח בהמשך הזהות האישית שלהם.
איך מטפחים דמיון ותחושת "תאומוּת"?
לגבי כל אחד מילדיכם בנפרד, מצאו את נקודות הדמיון ביניכם לבינם ("לשנינו יש בדיוק אותו חיוך"). מצאו את הדברים ששניכם אוהבים לעשות, ואת אלה שאתם אוהבים לעשות יחד: לנגן, לשחות, לטייל, להקשיב למוזיקת ג'אז, להשתולל ולרקוד.
במקביל, ככל שהילדים גדלים, מצאו גם תכונות אופי שבהן אתם דומים ו"מתגו" אותן ("לשתינו יש חוש צדק מפותח"). וגם אם המתבגרים שלכם משדרים ש"הדבר האחרון שמעניין אותם, זה להיות דומים לכם", אל תאמינו להם - כל ילד רוצה בתוך תוכו להרגיש חיבור להורים, להרגיש שייך.
כשאבא ספורטאי והבן לא אוהב כדורגל
לא תמיד קל למצוא נקודות דמיון. לפעמים ילד נולד עם תכונות אופי שונות מאוד מאלה של הוריו, והוא מסתובב בעולם בתחושה שאף אחד לא מבין אותו. כך למשל, כשלאבא ספורטאי נולד ילד שלא אוהב כדורגל או כשילדה עם לקות כלשהי גדֵלה עם הורים שאין להם מושג "מאיפה זה הגיע".
אם אחד מילדיכם נוטה להיות שונה מאוד מכם, מצאו במה בכל זאת שניכם דומים ("שנינו אוהבים גאג'טים", "שנינו נרדמים תוך שנייה, בכל מקום"), והדגישו את נקודות הדמיון האלה.
במקביל, מצאו את הדרכים ליצור מפגשים ונקודות חיבור עם אותו ילד: רבע שעה של משחק מדי פעם, "דייט" זוגי לגלידה, צפייה משותפת בתוכנית טלוויזיה – כל אלה יכולים לייצר חיבורים משמעותיים ביניכם לבין ילדיכם.
עם זאת, חשוב לעשות את כל אלה, בלי לנסות לשנות או לבטל את הייחודיות של ילדכם. כהורים יש לנו משימה מורכבת וחשובה: לגרום לילדינו להרגיש מחוברים אלינו ושייכים לנו, תוך כדי שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם, בלי לייצר אצלם חוויה של אי-שביעות רצון או אכזבה מצדנו.
דומים אך לא חברים
לסיום, שלא נתבלבל - תהליך מציאת נקודות הדמיון לא אומר שאנחנו הופכים לחברים שלהם. ממש לא. יש מספיק אנשים אחרים בעולם המועמדים לתפקיד "החברים". בעוד שיחסים חברתיים הם יחסים המבוססים על שוויון ועל הדדיות, יחסי הורים-ילדים אמורים להתבסס על סמכות ולשמור על ה"אָ-סימטריה" הטבעית הקיימת בהם.
ועוד חשוב לזכור שהצורך בתחושת דמיון אינו סותר את היותכם אנשים שונים זה מזה, ואת השאיפה של הילדים לפיתוח זהותם האישית-ייחודית.
זכרו שילדינו נושאים את עיניהם אלינו: הם רוצים לדעת שאנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם, והם רוצים להרגיש קרובים אלינו ודומים לנו. דווקא מתוך המקום של חיבור ושייכות, יצמחו השאיפות האישיוֹת של הילדים ותתפתח הזהות הייחודית של כל אחד מהם.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספר "הורים טובים" (הוצאת כנרת, זמורה, 2020)
