שמונה בבוקר באור הנר. ילדי הקיבוץ מתעוררים מהמיטה, מצחצחים שיניים, אוכלים, נושקים לאמא ואבא ויוצאים ליום גן שגרתי - ביער. רון בן החמש וליבי בת הארבע נפגשים במקום הקבוע שלהם בגן, הגבעה הגדולה שמשמשת להם, בעזרת קצת דמיון, כארמון של מלך ומלכה מאוהבים.
עידן בן החמש רץ מהר כדי לתפוס את גזע העץ הנטוש שנמצא בחורשת העצים שהופך בן רגע לפורמולה 1 בדרך לקו הניצחון, ועדי הקטנה בת השלוש, שהגיעה לבושה כבלרינה, רצה אל תוך דלי הבוץ שנמצא באמצע הרחבה ומתחילה להכין "קובבות".
ברוכים הבאים לגן "סיגלון" בקיבוץ אור הנר. בגן הזה לא תמצאו כיסאות ושולחנות, לא משחקי פלסטיק, לא קירות ולא גג. הוא ממוקם בחורשת העצים הנמצאת בסמוך לקיבוץ, ממש ליד הגדר שמשקיפה על עזה, ומוגדר כ"גן יער", כלומר שהילדים שמגיעים אליו מעבירים את רוב שגרת יומם תחת כיפת השמיים.
"הילדים מוצאים לעצמם את הגבולות, מתאמנים ומשכללים אותם. לומדים לנסר בעצמם, ובגיל 4-3 עושים דברים מדהימים לבד"
נשמע לכם דמיוני? תתפלאו. זה לא הגן היחיד שפועל במתכונת הייחודית הזו. כיום קיימים מאות גני יער ברחבי הארץ שרובם שוהים עד שלושה ימים בשבוע בטבע. חשוב להדגיש שרוב גני היער נמצאים תחת פיקוח של משרד החינוך ורק עשרה אחוזים מהם משמשים למעשה כגנים פרטיים.
קראו עוד:
בגן באור הנר קיבל את פנינו הגנן הראשי גלעד יעקבי (47), אבא לשלושה."אנחנו ארבעה אנשי צוות ו-28 ילדים בגילי שלוש עד חמש, כולם תושבי הקיבוץ. רוב הפעילות שלנו בשטח ולא בתוך מבנה סגור", הוא מספר.
מה האתגרים בעבודה עם ילדים קטנים בשטח פתוח?
"בגלל שלגן אין מבנה אז אין לו גבולות מוגדרים, אבל הילדים לומדים את הגבולות גם ללא קירות וגדר", מסביר גלעד, "מעולם לא יצא לי ילד מגבולות הגן, המקרה הכי חריג שהיה לנו הוא שכמה ילדים ניסו לאכול פטרייה שהייתה כאן שהיא לא טובה לאכילה וסבלו מכאבי בטן. אבל הם מכירים את הגבולות ומכירים את הכללים, אנחנו סומכים עליהם וכל שנה מחדש אני מגלה עד כמה".
תוך כדי שיחה מטפס רועי בן הארבע על ה"פורמולה 1" של עידן חברו הטוב, מנסה לקפוץ מהעץ אך מחליק ונפצע בברך. הוא מיד פורץ בבכי ורץ אל הגננת הקרובה כדי שתרגיע ותלטף.
הנה, אין ספק שזה קצת מסוכן. אתה לא חושב?
"הפוך", גלעד צוחק ולא מתרגש מהמהומה. "בתרבות שלנו אנחנו תמיד מלמדים את הילדים מה לא: 'אל תקפוץ משם, אל תרים את האבן'. אבל במקום להגיד להם מה לא לעשות, צריך להסביר להם איך לעשות, והם לומדים. הם מוצאים לעצמם את הגבולות, מתאמנים ומשכללים אותם. לומדים לנסר בעצמם, ובגיל שלוש-ארבע עושים דברים מדהימים לבד. אין הרבה לא, יש הרבה שיחות ודיבור. אם הילד מתפרע לא כועסים עליו אלא מסבירים לו".
"הבעיה העיקרית אצלנו זה הקסאמים שמחזירים את הילדים כמה צעדים אחורה מבחינה התפתחותית. בתקופה לא רגועה הכל מבהיל ולא שומעים כמעט בכלל ציפורים, רק רעש של רחפנים. היה לנו פה אירוע שבלון תבערה נתקע בעץ בגבולות הגן ומצאתי אותו בהליכת בוקר שלנו לפתיחת הגן. וגם יש מלא עשן מעזה שהילדים חושבים שהם עושים מדורה. יש לנו ממש משנה סדורה להתמודדות איתם. אבל בימים מאוד מתוחים שעלול לקרות משהו אנחנו לא באים לגן בכלל".
איך הגעת למקצוע?
"עסקתי בחינוך רוב חיי. טיילתי הרבה שנים בכל העולם וכל פעם שהייתי חוזר לארץ הייתי עובד איפה שאפשר כולל בגני ילדים. בגיל 28 למדתי להיות גנן ומאז אני בתחום.
"תמיד אהבתי את הטבע, הייתי יוצא עם הגן שלי לכל מיני טיולים עד שיועצת חינוכית שמלווה את הגן שלנו אמרה שיש גן שמתאים לערכים שלי במצפה רמון. שם פגשתי את רון מלצר, מי שהביא את כל עניין גני הטבע מחו"ל לארץ. אמרתי לו שאני רוצה לעבוד בגן שלו. התאהבתי ביציאה עם הילדים לשבוע שלם בשטח וחזרתי לקיבוץ להקים גן בדיוק כמו שם".
"הישרדות במובן היפה"
כדי להבין קצת יותר על הקונספט החינוכי הייחודי חזרנו אל המקום שממנו הכל התחיל: גן היער במצפה רמון שהיה הראשון בארץ, שם לומדים הילדים שישה ימים בשבוע תחת כיפת השמיים, גם בחורף.
"לפני הרבה שנים, מתוך משבר, עזבתי את העיר ועברתי לגור במנהרה בדרום ספרד ואז בגליל באוהל גדול. שם התחלתי לראות את ההשפעה של הטבע על הנפש", מספר רון מלצר (45), מי שייסד את גן היער במצפה רמון, שסלל אחר כך את הדרך ליתר הגנים בארץ.
"אחרי תקופה התחלתי לעבוד בכמה גנים והיה לי מאוד ברור שאני רוצה לייצר בהם חיבור לטבע אבל בתוך המבנה של הגן לא הצלחתי. בתום תקופה מתסכלת שהרגשתי שאני לא איש החינוך שאני רוצה להיות התחלתי להוציא את הילדים לטיולים בטבע. שם חוויתי את הקסם הזה שגרם לי לימים להקים גן שלם בטבע".
אי-אפשר לעשות חלק מהדברים גם במבנה?
"לא. אין שום מניפולציה שאני יכול לעשות במבנה שתיתן את הערך ההתפתחותי לילדים כמו שהמרחב הטבעי נותן – מללכת על משטחים לא ישרים שמפתחים את השרירים ואת השלד לעומת ללכת על בלטות ועד לייצר משחק בלי צעצועים. מה שזה עושה בעולם הדמיון והשקט הפנימי שום צעצוע בתוך הגן לא יוכל לעשות".
"במקום ללמוד לגזור במספריים הילד מגלף חץ וקשת בשטח. זו אותה יכולת מוטורית, רק בדרכים שונות"
מה יקרה כשהילדים יעלו לכיתה א'? כשהם ייאלצו לשבת 45 דקות בכיתה עם כיסא ושולחן?
"התבוננות בצרכים ההתפתחותיים של ילדים יכולה לגרום לנו להבין שיש מספר דרכי חינוך ללמד שגרה מסוימת. במקום ללמוד לגזור במספריים הילד מגלף חץ וקשת בשטח. זו אותה יכולת מוטורית, רק בדרכים שונות.
"אותו דבר לגבי בית ספר – אי־אפשר לעשות את אותה תוכנית לימודים אחד לאחד, אבל כן ניתן להבין מה אנחנו רוצים שילד ייצא איתו אחרי 12 שנות לימוד, עם איזה ידע ותחושת מסוגלות, וממירים אותה לתוכנית בחוץ".
הקורונה לדעתך עודדה את תרבות החוץ שלנו?
"מאוד. בארץ נוצרה תנועה של מאות גנים שיוצאים ליום בשבוע לשטח. יש עשרות גנים שיוצאים ליומיים בשבוע ויש בודדים שיוצאים לשלושה ימים בשבוע ואת גלעד שיוצא לחמישה. הגנים במצפה רמון הם סמן ימני שיוצאים לשישה ימים בשבוע. במהלך הסגר הראשון היה מעניין לראות כחברה שכשאנחנו בלחץ אנחנו חוזרים למבנה הבטוח, אפילו שההיגיון אומר שזה לא נכון כי בחוץ יש הרבה פחות מגע עם חפצים ויש אוויר".
ערן שפי, נשוי ואבא לשלושה, שלח את שלושת ילדיו לגן היער במצפה רמון. הוא עבר לעיירה המדברית במיוחד כדי שכל ילדיו יחוו ויהיו בגן ש"אין בו גבולות". אבל למרות כל המותרות והשוני הוא מכריז בבירור: "אחרי יום בשטח הם עדיין כמו כל הילדים נבהלים מהעכביש הכי קטן".
למה רשמת אותם לגן בטבע?
"זה גן שיש בו חופש. הגננים חושבים בו אחרת, יש בו מרחב, אין בו דברים רגילים כמו צעצועים מפלסטיק ובובות ברבי וזה מאוד מצא חן בעיניי".
"היה מפגש היכרות עם הגננים והגננות בחופש הגדול, ובמפגש הזה יושבים מסביב למדורה בחורשה ומספרים על דרך ההתנהלות בגן"
לא הלחיץ אותך לשלוח את הילדים שלך לשחק יום שלם במדבר שומם?
"בהתחלה המרחב הזה הפתיע אותי, לא ידעתי למה לצפות. אבל אז היה מפגש היכרות עם הגננים והגננות בחופש הגדול ובמפגש הזה יושבים מסביב למדורה בחורשה ומספרים על דרך ההתנהלות בגן. שאלנו המון שאלות ועד היום אני מנהל עם הגננות שיחות ובודק מה קורה שם ומה צופן העתיד".
ואיך החברה מגיבה לזה?
"תמיד שואלים אותי מה עושים בחורף. אז אין הרבה גשם במצפה רמון וכשיש רוח חזקה יש להם מבנה במרחק רבע שעה הליכה. אבל רק במצבי קיצון הם מתפנים, כי הילדים באמת רוצים להישאר בשטח. זו הישרדות במובן היפה של העניין, ואם אנחנו מזהים אי-נעימות אצל אחד מהם בדרך אל הגן אנחנו בודקים מיד מה הסיבה.
"יש לפעמים רגשות אשמה שהילדים בחוץ בקור ואנחנו בתוך הבית בחימום. אם זה קורה אז לפעמים אנחנו הולכים לגן לבדוק שהכל בסדר. הילדים מצידם לא מבינים למה הגענו ומבקשים מאיתנו ללכת".
גן יוצר קהילה
ועכשיו לקצה השני של המפה, גן יער בחוף הכרמל. הכירו את קרן מושיוף, גננת כבר 22 שנה, בת 45, אמא לשלושה ילדים ומייסדת "המחנה" בעין הוד. היא, בניגוד לגן של גלעד, יוצאת רק פעמיים בשבוע לטבע עם הילדים. "פתחנו את הגן לפני 11 שנה", היא מספרת, "הדבר הראשון שזיהינו כצוות זה שאין קהילה וניסינו להבין מה הדרך הכי טובה ליצור אותה.
"אחרי מספר שנים עלינו על הרעיון של 'המחנה' שנמצא בפאתי עין הוד ובנינו אותו יחד עם ההורים. זה גן בשטח עם נדנדות וספסלים שנעשו משימוש חוזר והמון משחקים שאנחנו בונים מהיער ומשאירים לו בלכתנו, כי מה ששייך ליער נשאר ביער. סביב הגן נבנתה קהילה מרגשת של הורים וילדים ואנחנו, ילדי גן הוד, נמצאים בו יומיים בשבוע, מבלים ונהנים".
כל ההורים הסכימו?
"כן, אבל פה זו לא כזו חוכמה כי זה כפר אמנים. החוכמה היא לפתוח גן יער במקום שהוא לא ברור מאליו, שלהורים בו יש גישה מסוימת שקשה להזיז אותם ימינה ושמאלה".
מה הלו"ז שלכם במחנה?
"אנחנו מגיעים למחנה, אוכלים ובסוף היום מתאספים. מה שקורה באמצע, במהלך היום, זו פשוט שהייה. מספיק שילד הולך ומוצא חיפושית ומתוכה אנחנו יוצאים לסיפור שלם".
הילדים לא מתפנקים?
"יש לא מעט ילדים שמרגישים טוב בגן, ולא פשוט להם ללכת ליער, לצאת מאזור הנוחות, מהמקום הבטוח. בטבע שאין בו כלום אתה חייב ליצור לעצמך את המציאות, למצוא מחדש את תחושת השייכות שלך למקום ויש ילדים שזה לא קל להם, אבל זה תהליך. ויש כמובן להפך – ילדים שכשיוצאים ליער הם ילדים אחרים לגמרי, אתה פותח להם את הגבולות הפיזיים וזה עושה בהם קסם".
