יש ילדים שעושים דרמה ומתייחסים לדברים שאולי בעיני ההורים נראים שוליים, אך עבור הילדים, לרוב מדובר במצוקה אמיתית או בקושי שהם מבטאים, גם אם היא מגיעה בעוצמה גבוהה יותר מהמצופה.
הילד עם דרמטיות היתר מציג בפני הוריו חולשה כלשהי או חוסר שביעות רצון מסיטואציה שהוא חווה, ובעצם מצפה מההורים שיקשיבו לו. ברוב המקרים, זה מלווה בצרחות, התקפי זעם, בכי מוגזם או הצגת המקרה בעיניו שלו, ולא כפי שהוא אכן קרה במציאות.
האם הדרמה מוצדקת? הסיטואציה - הילד מבקש צעצוע או מאכל כלשהו שלא ניתן לספק לו באותו רגע. על פניו, המצב הנתון הוא שההורים אינם יכולים לפתור את המצוקה הספציפית הזו, והילד מצידו יוצר דרמה ומצפה לתגובה מהוריו או הסובבים אותו.
הורים צריכים לקחת את הנושא בפרופורציה ולהגיב בהתאם מפני שבאותו רגע, הם "הקהל" שלו, והוא מצפה מהם לפידבק. אם ההורים יעשו מזה עניין גדול הם צריכים לקחת בחשבון שבעתיד, מפלס ה"דרמה קווין" יעלה ויתעצם.
לכן, צריך לעשות אבחנה בין סוגי ה"דרמות" – האם מדובר בעודף דרישה לתשומת לב או שבאמת מדובר במצוקה או קושי שיש להתייחס אליו? ברגע שההורה מחליט איך להגיב לעודף הדרמטיות שהילד מפגין, הוא יוצר מצב שבו הוא זה שמווסת את הדרמה ובכך לא מאפשר לילד להגביר או להעצים את הדרמטיות.
קראו עוד:
מדוע הורים נוטים להסיח ולא להתמודד? יתכן כי הם חושבים באותו רגע כי הילד מגזים בתיאור הקושי שלו, ובמקום לשקף לילד את החוויה שלו, הם בוחרים להסיח את דעתו, להרגיע, למזער את הסיטואציה או לתת פתרון.
בסופו של דבר צריך לזכור שהילד חווה כרגע קושי שמבחינתו הוא בלתי נסבל, ולכן כדאי להתחשב, להקשיב למה שהוא אומר ולשקף לו את המציאות המתונה.
אם הילד אומר לדוגמה משפט כמו "אין לי בכלל חברים" או "המורה שונאת אותי" או "אני לא טוב בשום דבר", סביר להניח שהמציאות היא אחרת וכי מדובר בפרשנות שלו לנושא. לכן, ברגע שילד מתאר משהו, כך הוא חווה את זה, ולהורים יש תפקיד פשוט – להיות איתו בתוך החוויה הקשה שלו ולא להתחמק מזה.
נסו לא להביע דעה או עמדה ולא לתת פתרון אלא לתת לו לבטא את העצב או הכעס שלו, מפני שזה משחרר ומאפשר לו להתמודד. ברגע שהורה "שם פלסטר" בדמות פתרון מהיר או הסחת דעת, הוא לא מאפשר לילד לבטא את הרגשות שלו.
אדם שלם הוא גם אדם עם עצב או כעס או תסכול, ולכן תנו מקום לעצב שלו, הרגיעו, ורק לאחר מכן אפשר להציע פתרונות או לשאול את הילד מה הפתרון שהוא חושב שמתאים לסיטואציה, ולאזן את עוצמת הרגשות.
חשוב להיות עקביים
מתי להציב גבולות? כל משפחה צריכה להחליט מהם גבולותיה ולהציב אותם באופן ברור מול הילד, אך יחד עם זה חשוב שתהיה בהירות לגבי מה שההורים מצפים מהילד.
אם הורים פעם אחת נוקטים בגישה שהם מאפשרים לו לצרוח (אם ההורה ממש לא רוצה להתעסק בסיטואציה והדרמה של הילד באותו רגע לא מטריד אותו במיוחד) ובפעם השנייה נוזפים בו ואומרים - "אצלנו בבית לא צועקים" (אם במקרה יש אורחים בבית וההורים רוצים לשדר אווירה רגועה), זה מבלבל וגורם לתסכול מיותר לילד ולהורים כאחד. לכן, חשוב להיות עקביים בתגובה כדי שהילד כיצד הוריו מצפים ממנו להתנהג בפעם הבאה.
איך מרגיעים את הילד?
ילד שנמצא בחוויה קשה ולא נעימה בעיניו, חווה גם סוג של חשש או חרדה מהצפוי. אם לדוגמה הוא רב עם חבר טוב ומרגיש סוג של נטישה חברתית, הוא מיד חושב על סיטואציה מועצמת יותר - מה יקרה אם לא יהיו לו בכלל חברים? או שכל החברים בגן או בכיתה יכעסו עליו?
חשוב שההורים יהיו רגועים בעצמם, ישהו לצידו ולא יעזבו אותו להתמודד לבד, אלא לתת לו מקום לבטא את הרגשות שלו ולאפשר לו ביטחון שנוכחות שלכם כדי שיוכל להירגע.
אפשר ללמד את הילד טכניקות הרגעה עצמית, שאותן יוכל ליישם בסיטואציה כזו, כגון נשימות עמוקות ונשיפות, דמיון מודרך או לצאת החוצה לסיור קצר לנשום אוויר צח.
כמו כן, ניתן להחליט על סימן משפחתי מוסכם שברגע האמת ההורים או הילד יוכלו להצביע איתו ואז אפשר יהיה ליישם כדי להירגע. לאחר שהילד רגוע, אפשר לשוב ולשוחח איתו על מה שקרה ולבדוק אחר פתרונות.
אולי לא כל הילדים יודעים או צריכים לעשות דרמה מכל דבר, אך אלו שכן, ללא ספק יודעים איך לגעת במקומות הרגישים ביותר של ההורים, ולנצל זאת לטובתם.
למרות הכל, לא מדובר באסון גדול ואפשר לנהל את הסיטואציות המורכבות האלו באמצעות כלים כגון הקשבה אמיתית לילד, הרגעה ומתן מענה לרגש שמסתתר מאחורי כל הדרמה הזו.
כלים אלו יאפשרו בהכרח פיתוח חוסן נפשי אצל הילד מפני שבחוויה שלו, הוא יודע שהוריו הקשיבו, ראו מה עובר עליו ונתנו לו מקום לבטא את הקשיים שלו ולהתמודד איתם מבלי להיבהל מזה.
הכותבת מתמחה בטיפול בשיטת סאטיה, מנחה פדגוגית ומומחית לגיל הרך בחברה למתנ"סים הארצית
