כשמגיע אח חדש למשפחה, האינסטינקט שלנו כהורים לעתים מניע אותנו לפצות. "נקנה לו משהו כדי שירגיש טוב יותר," אנחנו אומרים, במטרה למחוק כל כאב או תסכול שהוא אולי יחווה. אבל האם זה באמת מועיל? אני מציעה נקודת מבט שונה על השימוש בפיצוי ככלי חינוכי, והבנה מעמיקה לגבי השלכותיו ארוכות הטווח.
פיצוי כמענה רגשי הוא נטייה אנושית. כשרואים את הילד עצוב או מאוכזב, הרצון הראשוני הוא להרים את רוחו. זה נראה כהתערבות אוהבת ומלאת כוונות טובות, אך למעשה אנחנו לעיתים מעבירים לו מסר שהוא לא מסוגל להתמודד עם המציאות לבדו. בדרך כלל אנחנו "חוטאים" בפיצוי יתר כאשר אנחנו מניחים שהילד לא יכול להתמודד עם רגשות שליליים. למשל, ילד שקיבל ציון נמוך משציפה במבחן יכול לסבול מאכזבה גבוהה מאוד. ההורה יכול לקנות לו מתנה כדי לשפר את מצב רוחו כפיצוי על העוול "שנגרם לו" או לתת לו להרגיש אכזבה ולאפשר לו ללמוד מהחוויה השלילית.
מה שטוב בפיצוי הוא שהוא עובד מאוד מהר וממש טוב. תחשבו עלינו בתור לקוחות, אנחנו מתקשרים לבית עסק להתלונן על משהו וברגע שמציעים לנו פיצוי הולם, נגמר לנו הצורך לחלוק את התסכול שלנו, הוא נפתר! הפיצוי משמש כפתרון קצר טווח שמעודד את המפוצה לחוש בסביבה תומכת ולהעלות את הפוטנציאל שיהיה לקוח חוזר. אבל להבדיל מבית עסק, אנחנו ההורים לא צריכים "לכבות" את התסכול. גם אם בטווח הקצר זה מייצר לנו שקט, בטווח הארוך עלולות להיות לשקט הזה השלכות משמעויות. אצלינו ההורים, הפיצוי לעיתים נתפס כמעין רכישת אהדה או ניסיון להבטיח שהילד ימשיך לראות בנו מקור תמיכה ונחמה. אבל המטרה שלנו היא לא שהילדים שלנו יהיו לקוחות חוזרים וימשיכו לרכוש אצלינו חינוך. כהורים, עלינו לשאוף לחנך ילדים שידעו לזהות את רגשותיהם ולנהל אותם באופן בריא, ללא צורך תמידי בתגובת פיצוי מצידנו.
לא נוכל להסיר עבורם את כל המכשולים בדרך כל החיים ולכן התפקיד שלנו הוא להכין אותם להתמודד עם החיים בעצמם. והחיים, לא תמיד נוחים. כשאנחנו מתערבים ומפצים, אנחנו בעצם מעבירים מסר לילד שלנו שהוא זקוק להתערבות חיצונית כדי להתמודד עם קשיים ובכך מונעים את ההזדמנות שלו להתמודד עם אתגרים. הפיצוי עלול לייצר תלות רגשית וחוסר יכולת ומסוגלות אישית. כאשר ילד לומד שלכל קושי יש "תיקון מידי" מצד ההורים, הוא עלול לפתח תלות רגשית בתגובות ההוריות ולא לחוות את התהליך הטבעי של למידה והתמודדות.
מה כן?
הפתרון הוא לתמוך וללוות את הילד במסע רגשי, מבלי לנסות ל"תקן" כל חוויה שלילית שהוא עובר. זה כולל הקשבה אמיתית לרגשותיו והצגת אמון ביכולתו להתגבר על אתגרים. כשילד נתקל בקונפליקט או אכזבה, במקום למהר להציע פתרון או פיצוי, כדאי לשאול: "איך אתה מרגיש לגבי מה שקרה?" ו"מה אתה חושב שאתה יכול לעשות כדי להרגיש טוב יותר?" לעיתים, הילדים שלנו רק יצטרכו לשמוע: "אני מבין אותך, זה ממש לא כיף".
אנחנו, ההורים, לפעמים מתקשים להבחין בין הצורך האמיתי של ילדינו לבין הפרשנות שלנו למצבם. כאשר אנחנו תופסים ילד כ"מסכן" או "נזקק לעזרה", אנחנו עלולים להטיל עליו תג מציאותי שלא קיים, ולמנוע ממנו את ההזדמנות להתחזק וללמוד מהחוויה. לדוגמה, אותו ילד שקיבל ציון נמוך הוא לא מסכן, הוא פשוט נתקל בקושי (אכזבה).
בסופו של דבר, המטרה שלנו כהורים אינה להוות מקור פיצויים, אלא להיות מקום בטוח שבו הילדים יכולים לחוות, לשתף ולגדול. עצמאות וחוסן רגשי ונפשי לא יגיעו בדרך קלה ונטולת אתגרים. עלינו להבין שזה המסע שלהם ושהם צריכים לעבור אותו. אנחנו נהיה מודעים לכוח השפעתנו ונבחר בכל פעם מחדש את הדרך שבה אנחנו תומכים ומלווים את ילדינו לאורך זמן, כדי להטמיע יכולות התמודדות ולמידה שישרתו אותם לאורך חייהם.
עדי אלוף היא אמא, מדריכת הורים, יועצת ארגונית ומגשרת
פורסם לראשונה: 09:01, 20.05.24
