"היא לא תסלח לי לעולם אם היא תדע שחיטטתי לה בנייד, זה ישבור את האמון בינינו והיא תסתיר ממני דברים". (אמא למתבגרת בת 15 שחושדת שמשהו לא טוב קורה לה ברשת)
פרטיות היא מילה גדולה עם משמעות נרחבת. בהקשר של מתבגרים היא הפכה להיות מקודשת. הנייד שלהם, הטאבלט או המחשב מכילים את הסודות הכי שמורים שלהם ומוגנים תחת קוד סודי 7/24. ואנחנו? אין לנו היתר כניסה. זה המרחב הפרטי שלהם.
פרטיות היא כמו בגד, היא שומרת עלינו ומאפשרת לנו להתכסות, להרגיש מוגנים ולהסתיר מה שאנחנו רוצים שיישאר שלנו. היא מאפשרת לנפש להתהלך בלי בושה ולדעת שיש לה מקומות פרטיים, בלי מצלמה/עין /אוזן נוספים.
תחת ההבנה הזו הורים נדרשים לכבד את הפרטיות של הילדים, ויחד עם זאת להגן עליהם מהמציאות שבה הם חשופים בלי שום הגנה. המסכים מאפשרים חשיפה ושהייה במרחבים פרוצים ולא מותאמים גיל ורגש, התנסויות מסוכנות ולא מעט פיתויים שמחייבים עיניים ואוזניים של דמות בוגרת ואחראית שיודעת לעצור. כשהפרטיות מקודשת הם נשארים חשופים בלי שום בגד שמגן עליהם. קידוש הפרטיות בהיבטים ובמקומות מסוימים משאיר את ההורים מחוץ למרחב עם עיניים עצומות, ולא מעט תסכול.
הזכות לפרטיות שאנחנו ממהרים להגן עליה פוגעת בצורה טוטאלית ביכולת של הורים לממש את אחריותם הבסיסית להגן על הנפש של הילדים שלהם. ברשת, בחסות הפרטיות המקודשת ילדים "מתהלכים" ללא שום "בגד" כשפרטיותם חשופה בתוך עולם מצולם היטב.
התפקיד ההורי
לפני שהורים "מחנכים" את עצמם לקחת צעד אחורה ולאפשר לילדים פרטיות הכינו להם את הבגד הנכון שישמור עליהם.
1. "ארגז החול הדיגיטלי" – תצללו לתוכו, תהיו סקרנים ללמוד את שפת הרשת, הנורמות והמסרים שמרחפים שם. תצפו יחד איתם במסך, תציפו שאלות לדיון, תקשיבו ותטפטפו ערכים, נקודות ייחוס, סמכות וגבולות.
2. אמון כיעד ולא כהנחת יסוד – הורים נוטים לחשוב שהם שולטים ויודעים מה קורה שם בתוך החדר הסגור ומתחת לקוד של הנייד. כדאי לברר עד כמה האמון בינכם לבבין ילדיכם מבוסס ויציב.
3. מגע עיניים, תקשורת שמייצרת מחויבות – תקשורת פרונטלית, שיח מתעניין, הדדיות ונוכחות הורית משמעותית יאפשרו להורים להציץ לתוך המרחב הסודי ולבדוק האם יש שם סכנות, להזהיר ולעצור את הסחף.
4. קול פנימי יציב שישמע למול קולות הרשת – הורים עומדים על ה"נדנדה" מול כל כוחות הרשת. הקול שלהם צריך להיות נטוע בהם, בתודעה, יציב וברור. גם אז, הדילר הטכנולוגי עלול ברגע האמת לגבור עלינו, ולמרות כל השיחות והאזהרות הם כן ישלחו תמונה ברשת, ישוחחו או יפגשו עם זר. בדיוק בשביל הרגעים האלו אנחנו צריכים להישאר בסוכת המציל ולשמור עליהם, להטיל ספק, לבדוק, להשגיח ולהבין שצונאמי יכול להגיע בכל רגע ובכל בית. אין חסינות לאף אחד.
5. שייכות וערך עצמי כעמוד שדרה רגשי – מתבגר עם תחושת ערך גבוהה ככל הנראה יושפע פחות מהסחף. הקול הפנימי שבתוכו יהיה יציב יותר מול סכנות ופיתויים. ערך עצמי הוא לא תוצר של דיבורים, טיפולים או מחמאות כמו "חיים שלי". הוא גם לא תוצר של שעות מול מסך, מותגים, מראה חיצוני ועוקבים באינסטוש. ערך עצמי נולד מתחושת שייכות חזקה (בבית), עמלנות, התמודדות והתגברות מול קשיים, נחיצות וחיוניות. עזרו להם לבנות אותו.
6. תהיו "סבתא דינה" – הנפש של מתבגר אותה נפש אז והיום, אולי אפילו חלשה יותר רגשית, מאותגרת יותר וזקוקה לבגדים מגנים יותר. תחשבו בהיגיון של פעם, האם זה נכון שילדים צעירים ינהלו חיים סודיים בלי שום השגחה?, האם זה נכון לאפשר להם לשהות במרחב מסוכן שיש בו תכנים לא מותאמים בלי שום הגבלה?. בדיאלוג הפנימי של הורים יש קונפליקט בין הפחד שהם יישארו בודדים, שלא יהיו להם חברים, לבין ההבנה הבסיסית של תפקידם לשמור. זה בסדר להיות מיושנים כמו אמא שלי (דינה). עדיפה השמרנות וההשגחה מהפריצות והסכנה. אין קיצורי דרך בגידול ילדים.
7. חניכה והשגחה – לפני שנותנים להם את המפתח לעולם שאין בו הגנה, מייצרים איתם הסכם שימוש חתום ומוודאים שהם עומדים בהסכם הזה.
8. דלת פתוחה וכתובת בטוחה – תהיו האדם הזה שאליו הם יפנו ברגע של כאב ומשבר וגם ברגע של בושה על טעות/ מעידה. צרו הורות יציבה שניתן להישען עליה ולא הורות חזקה וקשה שמייצרת הרחקה וניכור. איך עושים את זה? שיח בין אישי, תקשורת בלי שיפוט, דרשנות, גבולות, שמירה והתעניינות, הכרות עם תחומי העניין שלהם, מערכות היחסים שלהם, דאגה ולא רחמים.
עדיפה "פגיעה בפרטיות" מאשר פגיעה בנפש בחסות הפרטיות. פגיעה ברשת עלולה להיות קשה, לעיתים אפילו מוסתרת מבושה וכזו שזורעת אדוות של כאב בכל מעגלי החיים למתבגר ולסביבתו. כשהורה מרגיש ש"משהו לא בסדר" כשהשימוש במסך הופך לאובססיה/התמכרות תעצרו ותבדקו מה סוחף אותם שם.
חיטוט בנייד של מתבגר שמנהל תקשורת מינית לא מותאמת, עבריינות או הימורים היא לגיטימית ומתבקשת. בסיטואציה הזו, בני הנוער רק משוועים למי שיוציא אותם מבועת הפרטיות. כשהם נתפסים הם מדווחים תמיד שהוקל להם, הם מתמודדים עם הבושה אבל מרגישים בטוחים יותר. לפעמים הורים צריכים להציל אותם מהפרטיות שמאפשרת להם לשקוע בבדידות ובמרחב שמייצר כאב.
לפרטיות יש המון רבדים, וחלקם אכן צריכים להישאר מקודשים ומכובדים. יחד עם זאת, יש רבדים שנדרש לצקת בהם עוגנים, נקודת ייחוס לבחינת מציאות החיים, עוגנים שיאפשרו לילדים לבחור בן החלופות הנכונות שמקדמות אותם ולא לזרום עם הסחף החברתי. לאפשר להם פרטיות בשעה שהם חבולים ופגועים, מסתתרים ומחפשים הגנה באמצעות עוקבים וחיזוקים חיצוניים היא חטא הורי.
הפרטיות המקודשת, זו שאין בה השגחה כלל, יכולה להיות רלוונטית בצורה הדרגתית למול מציאות שבה המתבגר מסוגל לשמור על עצמו, בעל ערך עצמי יציב, יכולת לבחון מציאות, יכולת לדחות סיפוקים וסף תסכול מותאם. רק כאשר הוא לבוש בבגד הנכון, עם כרית שמגנה על הנפש שלו ועם הורים שנמצאים קשובים במרחב, יש לפרטיות כזו מקום.
ליאורה חיים היא פסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית ומדריכת הורים בכירה למתבגרים
