אהבה של הורים לילדים, גרסת ולנטיינ'ס דיי. שמעתי רבות מהורים סביבי אמירות כמו "האהבה היחידה שלא תלויה בדבר - היא אהבה של הורים לילדים שלהם"; "אני אוהבת את הילד שלי בלי שום תנאי ומקבלת אותו בדיוק כפי שהוא"; "גם כשאני כועס עליו - אני אוהב אותו!"
האומנם? תהיתי ביני לביני. האם אנחנו באמת אוהבים את הילדים שלנו אהבה טהורה, נטולת פניות ואינטרסים, כזו שלא תלויה בדבר, שלא מבקשת דבר? ועד כמה האהבה שלנו היא אלטרואיסטית, כלומר - נתינה ללא תמורה?
נעים מאוד, נתינה
מהרגע שבו אנחנו הופכים להורים, אנחנו נמצאים פתאום במצב של נתינה מתמשכת וגורפת שאין דומה לה. החיים שלנו, כמו שהכרנו אותם עד אז, משתנים לבלי היכר. אנחנו נצמדים לסדר יום חדש של תינוק פצפון, בעולם חדש שהוא ואנחנו מנסים להסתגל אליו. החופש והחופשיות שלנו מקבלים צורות אחרות לחלוטין, ואיתם משתנים לנו גם השגרה, הפרטיות ושעות השינה.
כבר אז אנחנו מבינים שזו דרכו של העולם, ומקבלים על עצמנו את האחריות הכבדה. וכבר אז אנחנו רוצים להיות הכי טובים בשביל הילדים שלנו, ולתת להם את כל מה שהם צריכים. ברור לנו שזו המחויבות שלנו, ולשם כך אנחנו מגלים בגרות ומרחיבים את המכל ההורי.
וטוב שכך, כי לתינוק שלנו אין שום זכות קיום בלעדינו, ההורים שאיתו 24 שעות ביממה: בלי אימא שלומדת להיניק גם כשזה כואב ומתיש, שמתעוררת ארבע, חמש, שש פעמים בלילה כדי להאכיל, ולהרגיע, ולבדוק מה מציק ומה לעשות כדי להקל. ובלי אבא, שרותם את עצמו למנשא ויוצא עם התינוקת לסיבוב הרגעה בשכונה, בשעת בוקר מוקדמת מדי.
וכך אנחנו נמצאים שם כל הזמן. תומכים, מספקים צרכים, פותרים בעיות, לפעמים על חשבון הזוגיות והעבודה שלנו, זמן פנוי וחברים, ואולי אפילו מקלחת ארוכה שפעם כה אהבנו. אנחנו פועלים בהשלמה ובהבנה, עד כמה שניתן, כי זה התפקיד שלנו. וגם, אולי בעיקר, כי אנחנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו.
אנחנו גיבורי-על
כך עובדת האבולוציה. התינוק צריך אותנו ואנחנו חייבים אותו. תרגום לכך יש לרוב כבר בשלביה המוקדמים של מערכת היחסים - מי יכול לעמוד מול החיוך המתוק הזה, כפות הידיים הזעירות והקול המלאכי שיוצא ממי שטרם חשב מחשבה אחת רעה בראשו, כמו אומר - "אל תלך! אני אוהב אותך!". אנחנו נמסים בשנייה, מתעשתים ומשנסים מותניים לקראת הסיבוב הבא.
4 צפייה בגלריה
עד גיל מסוים, בעיני הילדים שלנו אנחנו הכי טובים. גיבורי-על של ממש
(צילום: Shutterstock)
והנה כבר אנחנו יכולים לראות את הרווח העצום שיש לנו פה. כי מי עוד אוהב אותנו ככה בעולם כולו? מי צריך אותנו עד כדי כך? מי עוד, מכל מי שאנחנו מכירים או שהכרנו, "מחזיק" מאיתנו בדרך כזו?
הציפיות גדלות
מבחינת הילדים שלנו - אנחנו הכול. גיבורי-על של ממש. אנחנו האורים והתומים, השמש והירח, הביטחון שבקיום. עד גיל מסיים אנחנו, האימהות, הכי יפות, והאבות - הכי חזקים. הם תולים בנו עיניים מעריצות ומחפשים את קרבתנו. כשאנחנו כועסים עליהם, כל עולמם חרב עליהם והם ממהרים לבדוק אם אנחנו עדיין אוהבים אותם.
האם זה איננו תגמול? חתיכת רווח יש לנו כאן! קשה להעלות על הדעת שמישהו יעשה רבע מכל מה שהורים עושים בלי הפידבק המהיר, העקבי והעצום הזה. בעיקר כשהם שלנו, בשר מבשרנו, "שייכים" לנו. הילדים שהם הנציגים שלנו בעולם, השלוחה וההמשכיות שלנו.
ופה אנחנו נתקלים במהמורה הבאה. כי בתור שכאלה, אנחנו מעמיסים על הילדים - באופן טבעי ובלי להרגיש בכלל - "ים" של ציפיות שאיתן הגענו להורות. אנחנו רוצים שהם יהיו מוצלחים ואיכותיים, שהם יגשימו את החלומות שלנו, שיממשו את הפנטזיות שאנחנו לא העזנו. יש לנו תסריט בנוי לתלפיות של איך הילדים שלנו יהיו - במה יעסקו, ואפילו מה יהיו התחביבים שלהם. לרוב, אגב, זה באמת לא מודע. אז יש תנאים או אין?
אלי זוהר ניבצילום ביתיהמכחישים יגידו: "מה פתאום? הכי חשוב לי שהוא יהיה בריא ומאושר", אבל גם הם נופלים בבור הזה. כי הנה, הילד רק גדל קצת וכבר אנחנו מצפים ממנו לעמוד ברף שאנחנו בעצמנו מתקשים לעמוד בו: להיות חרוץ, מאורגן ותלמיד טוב, ועם זאת לפנות מקום לחברים ובילויים, לעמוד על שלו ולא לוותר על שחשוב לו, לזרום עם הקבוצה, להיות קליל במידה, וכמובן - מעמיק כשצריך. נורא פשוט, לא?
ומה יקרה אם אותו בן יקר ואהוב שלנו יחליט באמצע התיכון לעזוב את בית הספר וללכת לעבוד? ואם הוא יתחיל לעשן, יבלה עם חבר'ה שלדעתנו הם פחות מתאימים, ייצא עם מישהי שלא מוצאת חן בעינינו, או שהוא בעצם יעדיף את בני מינו? ומה יקרה אם הוא יחזור בתשובה, יחזור בשאלה, יהיה פעיל במפלגה שמייצגת ערכים מנוגדים משלנו? מה אז? עדיין אוהבים ללא תנאי?
"הילד קצת גדל וכבר אנחנו מצפים ממנו להיות חרוץ, מאורגן ותלמיד טוב, אבל לפנות מקום לחברים ובילויים, לעמוד על שלו ולא לוותר על מה שחשוב לו, וגם לזרום עם הקבוצה, להיות קליל במידה, וכשצריך - מעמיק. פשוט, לא?"
עד כמה אנחנו באמת מקבלים את הילדים שלנו כפי שהם, ובאמת מכבדים את הדרך שבה הם בוחרים לחיות - גם כשהיא מנוגדת לזו שלנו? האם לא ייתכן מצב שבו אנחנו מתביישים בילד שלנו, מאוכזבים ממנו ומהבחירות שלו?
אהבה ללא תנאי - היא גם קבלה ללא תנאי: אתה מי שאתה וזה בסדר. אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה ומאמינים בך ואתה נהדר. וזה דבר שקשה מאוד לעשות, כי לא פעם אנחנו רבים איתם על אורח חייהם, על ההחלטות והבחירות שלהם, על החולשות ועל הוויתורים שהם מוותרים לעצמם. אנחנו מתווכחים, מסבירים שוב ושוב, מאיימים ואף מענישים.
"ואם הבן האהוב יחליט לעזוב את בית הספר? יתחיל לעשן, יבלה עם חבר'ה שאנחנו לא אוהבים, ייצא עם מישהי שלא מוצאת חן בעינינו, או עם בני מינו? ואם הוא יחזור בתשובה, יחזור בשאלה, יזדהה עם מפלגה שמייצגת ערכים מנוגדים משלנו? עדיין נאהב ללא תנאי?"
לעיתים אנחנו סובלים בשקט, לא ישנים בלילה. מרגישים שהשמיים נופלים עלינו. קשה לנו לראות את הילד שלנו מעבר למה שקורה כרגע, שממלא לנו את כל ה"פריים". אנחנו מודאגים, חוששים, מאבדים גובה. קשה לנו לאהוב בפשטות את הילד שלנו. נשמע מוכר?
וזה לא נגמר בזה. אהבה ללא תנאי זה אומר שאנחנו נותנים בלי לבקש תמורה. אך האם זה אכן כך? אז נכון, כל עוד הילד שלנו קטן - אנחנו שם בשבילו. אין שאלה בכלל. אנחנו עושים כל מה שנדרש, מעל ומעבר, וחיוך אחד שלו ממלא את ליבנו בשמחה ואושר (וגם זה תגמול).
לתת זה סיפור אחר
אני פוגשת הרבה מאוד הורים שמרגישים שהילדים שלהם מתייחסים לכל הנתינה העצומה הזו כאל דבר ברור מאליו. הם בהחלט יודעים לקחת, אבל לתת? זה כבר סיפור אחר. בזה הם הרבה פחות טובים. וזה מעליב. זה פוגע ומקומם. וזה גם מייצר, איך לא, תגובה של כעס - "אחרי כל מה שעשיתי למענו, זה מה שאני מקבל?"
והתחושות הללו הן טבעיות. יש כאן צורך טבעי ואנושי של אותם הורים מתוסכלים שמבקשים שילדיהם יעריכו את הנתינה, ההשקעה והעשייה, שיגידו "תודה" (ויתכוונו לזה) מדי פעם, שישאלו אותם אם גם הם רוצים גלידה כשהם לוקחים לעצמם, ושיבדקו מה הם יכולים לעשות למענם כשהם לא מרגישים טוב. במילים אחרות, שהם פשוט יראו אותם.
אנחנו נותנים, ואנחנו רוצים גם לקבל. אז האם יש כאן אהבה ללא תנאי? התשובה היא - לא, אבל זו דרכו של העולם. ומכיוון שזה כך, כדאי שנקבל את זה ונהיה נחמדים לעצמנו. בואו נקבל ביתר אהדה את החולשות שלנו, ובהן גם את הקושי בלאהוב ללא תנאי. כולנו אנושיים.
ומה הלאה? מאחר שכולנו יודעים שמה שאין לנו - לא נוכל גם לתת לאחר, העבודה שלנו צריכה להתחיל (הפתעה-הפתעה) בתוכנו. בואו נקבל את מי שאנחנו, עד כמה שניתן, ללא שיפוט. בואו ניקח אחריות על החיים ועל האושר שלנו, ולא נקריב את עצמנו בשביל אף אחד, גם לא בשביל הילדים. בואו לא נוותר על החלומות שלנו, על הצרכים והרצונות הפיזיים והרגשיים שלנו. בואו נהיה "הורים טובים מספיק", כך שנותיר מרחב לילדים שלנו למצוא את הדרך האישית והייחודית שלהם במסע החיים שלהם. בנפרד משלנו, אבל עם כל האהבה (ללא תנאי) שלנו.
אלי זוהר ניב היא יועצת משפחתית, מומחית ליחסים בין הורים לילדים
