לאחרונה צוטט מנכ"ל של אחת מחברות ההיי-טק אומר בראיון: "ברור שהעובדים מנצלים את העבודה מהבית ועובדים הרבה פחות". הוא אמר גם כי "הכוח חזר למעסיקים שרוצים שעובדי ההיי-טק יחזרו לעבוד מהמשרד". לאורך כל הריאיון עם אותו מנכ״ל חסרה לי התייחסות אחת בלבד, והיא לשאלה: ומה העובדים רוצים?
קראו עוד:
זו שאלה שנשמעת לעיתים פשוטה, אבל מרוב שהיא פשוטה, ומרגע חתימת חוזה העבודה, נדמה שמעסיקים שוכחים לשאול אחת לזמן מה את השאלה הזו. אלא שאז הגיעה הקורונה ועל העובדים נכפתה עבודה מהבתים, וכעת, כשאנחנו כבר בתקופת פוסט-קורונה, אותם מנכ"לים של חברות היי-טק מקבלים תשובה לשאלה שהם עצמם מעולם לא שאלו: העובדים רוצים להישאר בבית.
יתרה מכך, הם אפילו לא אומרים. הם קובעים עובדות, ובוסים שמסרבים לקבל את הנושא מוצאים את עצמם מול עובדים מתפטרים, תופעה גלובלית בשם "ההתפטרות השקטה".
העובדים בוחרים להמשיך ולעבוד מהבית כי הם ממש לא מוכנים לשוב ולעמוד שעה וחצי (לפחות) בפקקים לכל צד ולהגיע/לחזור הביתה סחוטים. הם רוצים לקבל את הילדים מהמסגרות ולאכול איתם יחד צהריים, להתעניין בהם יותר ולעשות איתם שיעורים במקום לאכול בחדר אוכל שחוזר על עצמו, או במסעדה עם כרטיס סיבוס באזור תעשיה חסר חיים. העובדים רוצים לעבוד בלי רעשים מיותרים ב"אופן ספייס", ולפעמים, הם גם רוצים לעבוד בטרנינג ולא בחליפה.
למנכ"לים של אותם עובדים "חצופים" שגילו שאפשר לשלב עבודה ומשפחה מהבית, והשמיים לא נופלים, הרצונות של אותם עובדים קשים לעיכול. הם סותרים לכאורה את הצרכים שלהם. המשרדים היקרים נשארים מיותמים (ולפעמים גם פוגעים בהטבות מס שהם מקבלים) אבל בעיקר, לתחושת מנכ"לים רבים שמעולם לא מדדו בעידן טרום הקורונה את יעילות העובדים שלהם במדדים ריאליים - נדמה שהעובדים שלהם עובדים פחות. בראייה של מנכ"לים, עובד שנמצא פיזית במשרד עובד יותר מאשר עובד שנניח נמצא עם הלפטופ בסלון הבית. איזו ראייה ארכאית.
למה לילד שלי אין חברים? האזינו
אני כותב את הדברים ונזכר איך לפני 15 שנה, כשחברת פייסבוק הייתה בחיתוליה, מנכ״לים של חברות התקשורת המובילות בישראל ניתקו את הגישה לאתר שהיה להיט בשעתו מתוך שרתי החברות, בשל החשש שהעובדים יעדיפו לשרוץ כל היום ברשת החברתית במקום לעבוד. גם זה עבר להם מהר מאוד, ההתפכחות הגיעה די מהר.
הרנסנס המשפחתי
הורים שעובדים מהבית חווים רנסנס משפחתי. הם זמינים יותר לבני/בנות הזוג, לילדים, למטלות הבית, הם אשכרה זוכים לבלות בבית שלהם יותר זמן ערות מאשר בעבודה. הם לומדים להעריך מחדש את הזמן ולגלות מחדש תחביבים ישנים, הם מתרגלים לכך שפקקים הם לא גזירה משמיים, ושאם הילד חולה, אז לא צריך לקחת יום חופשה או מחלה, ובכלל, דווקא בהיעדרותם מהעבודה הם זוכים שיראו אותם.
"הורים שעובדים מהבית חווים רנסנס משפחתי. הם זמינים יותר לבני/בנות הזוג, לילדים, למטלות. הם אשכרה זוכים לבלות בבית שלהם יותר זמן ערות מאשר בעבודה. דווקא בהיעדרותם מהעבודה הם זוכים שיראו אותם"
ב-2023, מנכ"לים צריכים להבין שעובדים לא טובים - הם עובדים לא טובים גם אם הם פיזית במשרד או בישיבות תחת פלורסנט ושטיח מקיר לקיר. עובדים טובים הם טובים גם כשהם עובדים במרחק עשרות, מאות ואלפי קילומטרים. למקום העבודה הפיזי אין קשר לאיכות העובד וערכיו. יואילו המנכ"לים של העידן הנוכחי למצוא כלי מדידה אפקטיביים לעבודה מתוך הבנה חד-משמעית וברורה שלכרטיס נוכחות יש אפס קשר לאיכות העבודה.
לכל אלה גם יש להכניס למשוואה של עובדים מול מעסיקים קרב קשוח שמתנהל בשנים האחרונות על גיוס עובדים באשר הם. זה נכון לגבי שוטפי כלים ומלצרים, עובדי מפעל וחקלאות, וזה נכון לגבי ענפי ההיי-טק והלואו-טק. ושגלי הפיטורים הנוכחיים לא יבלבלו אתכם, זה לא כי לא צריך את העובדים, זה כי אותם מנכ"לים שמתלוננים על עובדיהם קיבלו שורה של החלטות לא טובות או נקלעו למצבים כלכליים לא טובים, ולא ממש בגלל תפוקת העובדים. כאמור, עובדים טובים ימצאו עבודה טובה וסביר להניח שקרוב יותר לבית אם לא בבית עצמו.
ומילה אחרונה להורים: הזמן שלכם שווה כסף. לרוב, אף אחד לא משלם לכם על השעות בפקקים ועל הנזקים המשניים שמצטברים. בוס שלא לוקח בחשבון את הצרכים שלכם, את הרצונות שלכם ואת ההבנה שזה בסדר גמור גם לעשות קניות לבית על חשבון זמן העבודה, ובוס שלא שואל אתכם את השאלה הכי ברורה "מה את/ה רוצה?", הוא בוס שאתם לא רוצים לעבוד אצלו. אתם לא שעון נוכחות, אתם לא מחממי כיסאות ואתם לא ניצבים במצבת העובדים שממנה גם יפטרו ברגע שיצטרכו. עמדו על שלכם, במייל מסודר, שאותו תשלחו - ובכן, מהבית!
דביר בר הוא אב לתאומים בני ארבע, שכיר לשעבר (15 שנה) ועצמאי בהווה (12 שנה), ומחבר הספר "עולם שלם ללא גלוטן"
