בשיתוף תלמה
צפו בפודקאסט המלא:
פודקאסט תלמה אלופים ואלופות עם רוני אוחיון ושגיא מוקי
(מגיש: אליסף דעואל)
פחות משנה אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר, כשעם שלם מייחל לקצת חיוכים ורגעי אושר, נציגי ישראל במשחקים האולימפיים והפראלימפיים סיפקו את הסחורה בענק ורשמו את הקיץ המוצלח ביותר בתולדות הספורט הישראלי - 17 מדליות, שבע במשחקים האולימפיים ועשר במשחקים הפראלימפיים. בפודקאסט "בוקר טוב יותר" בשיתוף תלמה, התארחו סגנית האלופה הפראלימפית חברת נבחרת הכדור שער רוני אוחיון, ואלוף העולם ואלוף אירופה לשעבר בג'ודו והמדליסט האולימפי בטורניר הקבוצתי בטוקיו, שגיא מוקי, לשיחה מרתקת על הדרך לפודיום.
"השביעי לאוקטובר תפס אותי, קמתי בבוקר, לא הבנתי לאיזה בוקר אני קם", משחזר מוקי. "בהתחלה, ראיתי כותרת בטלוויזיה, יום כיפור השני. ולאט לאט כשהזמן עובר אני מקבל עוד סרטונים ואני רואה באמת מה קורה". מוקי מספר על הקושי לחזור לאימונים ומשתף בסיפור אישי מטלטל על הפיזיותרפיסט שלו, שאחותו רז בן עמי ובעלה אוהד נחטפו לעזה: "אני לא מבין איפה הוא נעלם, אני מנסה להבין דרך המכון רפואת הספורט בווינגיט, להבין איפה הוא נמצא. ואחרי חודש וחצי הוא חוזר ואני קולט שאחותו נחטפה לעזה ביחד עם בעלה. מההיכרות איתו וממה שהוא העביר לי, קיבלתי משמעות מאוד מאוד גדולה. להיות ישראלי שמייצג את ישראל זו זכות. מדינת ישראל זו לא מדינה רגילה, וזו שליחות. תמיד הרגשתי את זה, ואחרי השביעי לאוקטובר זה התעצם פי כמה".
רוני אוחיון גם היא חוותה את הטראומה של המלחמה מקרוב. "הייתי בדרום באותו זמן, אני דרומית, וזה פגע ממש קרוב לבית", היא מספרת. "היה מאוד מאוד קשה, חזרה לאימונים בכלל. הייתי באיזשהו שלב גם שכרתי סאבלט בתל אביב, כי כל כך פחדתי לנסוע בתחבורה ציבורית ופחדתי מכל אזעקה, כל בום". למרות הקושי העצום, היא והקבוצה נדרשו להתרכז באליפות אירופה בדצמבר: "היינו חייבות להשיג את הקריטריון, והייתי חייבת להיות שם עבור הקבוצה. היינו צריכות להמשיך למרות ובגלל התחרות, ובגלל שהיה לנו בבית את מה שקרה לנו בשביעי באוקטובר".
"המאמן הוא כמו אבא שני"
שגיא מוקי חווה גם אובדן אישי כשעומר סמדג'ה, בנו של מאמנו אורן, נהרג בקרבות בעזה. "אורן תמיד היה שם בשבילי ואני בן בית אצלו מגיל חמש", הוא אומר בכאב. "הכרתי את עומר, הוא תמיד היה נמצא באימוני ג'ודו, במחנות אימונים, בטיסות לחו"ל. עומר זיכרונו לברכה היה ילד כל כך אנרגטי, אוהב את כולם. הצבא עשה לו כל כך טוב, הוא נהיה ממוקד עם מטרה". למרות האובדן הקשה, המאמן אורן המשיך ללוות את מוקי: "זה שהוא החליט לבוא איתי לאולימפיאדה וללוות אותי, זה לא מובן מאליו, כשהמשפחה שלו נמצאת בבית".
כששואלים את אוחיון על תחושותיה אחרי הזכייה במדליית הכסף, היא מתארת את הפרדוקס: "דיברתי עם הפסיכולוגית שמלווה את הקבוצה על הפרדוקס הזה. אמרתי לה 'תקשיבי, אני הרגשתי באותו רגע הכי שמחה בעולם והכי מבואסת בעולם בו זמנית'. הנגיעה מהמקום הראשון וכל כך רחוק. אבל כשישבתי שם בליינאפ לקראת המדליות. אני כל כך כל כך שמחתי שאנחנו שם ושהמדינה רואה אותנו. בני דודים שלי שעכשיו נלחמים בצה"ל יכולים להגיד - 'כן, בת דודה שלי הביאה מדליה אולימפית'".
הלאה ללוס אנג'לס 2028
למרות שמוקי כבר בן 32 ולמרות הפציעות הרבות, הוא החליט להמשיך לאולימפיאדה הבאה: "אני לא מסתכל על הגיל, אני מסתכל על הדברים המדהימים שאני יכול לעשות. אני רואה את זה כאתגר, את כל המסלול. אנחנו נמדדים קודם כל באתגרים שאנחנו מנצחים אותם. אנחנו מתחילים בשנת 2025 יש המון תחרויות", הוא מפרט את התוכנית. "אני לא ספורטאי צעיר עם המון פציעות, והיכולת להיות קשוב לגוף ולהתאמן בהתאם ולהתאמן חכם, זה מה שצריך לעשות".
אוחיון גם היא מתכוננת לעתיד, עם תפקיד חדש: "אחרי האולימפיאדה אני הוסבתי להיות סוג של מנהיגה מנטורית לבנות הקטנות, אנחנו מנסים להחליף דור". היא מתארת את שגרת האימונים העמוסה שלה: "אני עושה בסביבות שישה אימונים בשבוע של כדור, בנוסף לחדר כושר, פילאטיס, פיזיותרפיה, תזונאית וריצה. אני מקווה שלקראת לוס אנג'לס נגביר את הקצב ונצליח להביא את עצמנו".
"מבינים אחד את השני במבט"
הקשר המיוחד בין מוקי למאמנו אורן סמדג'ה נמשך כבר 27 שנה. "אני חושב שכשיש חיבור טוב בין מאמן לספורטאי, זה יכול לקחת אותך למקומות הכי טובים שרק אפשר", הוא מסביר. "עם אורן, הוא כמו אבא השני בשבילי. אנחנו מבינים אחד את השני במבט, אני יודע מתי הוא כועס עליי, אני יודע מתי הוא מרוצה ממני".
מוקי מספר על האינטנסיביות של האימונים: "אחד הסיפורים המצחיקים בנבחרת, אם נלך לאזור 2016, היינו מסיימים תרגיל מסוים. כולם עייפים מתים, גם אני עייף מת, הוא היה שואל אותי 'שגיא, אתה עייף?'. אני אומר לו 'אורן, לא'. כולם ממשיכים את התרגיל. ואז אחרי שסיימנו שוב 'שגיא אתה עייף?', הייתי אומר לו 'לא'. אני רואה את כל הספורטאים מסתכלים עליי, מתעצבנים, רק רוצים לכסח אותי. אבל אני מהצד שלי תמיד רציתי לתת בשבילו גם יותר".
עבור נבחרת כדור השער, המסע לכסף האולימפי היה רצוף אתגרים. "באליפות אירופה עצמה, כל יום, לכל אחת היה סגנון התמודדות שונה עם הסיטואציה", משתפת אוחיון. "אצלי זה היה הרבה להיות בקשב ובקשר עם הבית. אני לא רגילה לעשות את זה בתחרויות ופה זה היה בלתי נמנע". בגמר מול טורקיה, למרות ההפסד, היא מרגישה שהקבוצה השיגה משהו גדול יותר: "הבאנו את ההישג המשמעותי מאוד הזה באמת בזכות, אבל בשביל החטופים, בשביל המדינה, בשביל להביא קצת נחת ואושר. כל הכפר ראה את הצמידים הצהובים שנתתי, עבור רוני אשל ונועה פרייס זיכרונן לברכה. באמת זה הרגיש גדול מאיתנו".
"אנחנו לא מדינה רגילה"
למוקי, שביקר בשטח חודש אחרי ה-7 באוקטובר, יש מסר חשוב: "אני חודש אחרי השביעי לאוקטובר הלכתי ביחד עם אורן דרך משרד החוץ, הלכנו לראות באמת מה קרה שם, בשביל לתווך את זה לעוקבים שלנו, בשביל לתווך את זה לכל אוהדי הג'ודו בעולם. ומה שראיתי שם לא יצא ממני. אנחנו צריכים להגיד תודה לחיילים שלנו. אתה לא תראה תמונה שלהם בעיתון אחרי איזה מבצע כי אסור לדבר עליו. תראה, אני זוכה במדליות, אני מקבל את התמונה בעיתון, את ההכרה, את הערכה. והחבר'ה האלה לא עושים את זה בשביל זה, לא יקבלו את זה, הם יודעים שהם נשארו מתחת לרדאר והם מסכנים את עצמם ואת גופם ואת נפשם בשבילנו".
לקראת סיום השיחה, אוחיון מזמינה את מוקי לנסות את ענף כדור השער, והוא נענה בהתלהבות: "הנה אני ואליסף נעשה קבוצה". היא מסבירה: "כדור שער גברים נגיד זה כדור של שמונים קמ"ש, אתה בקושי מצמץ הוא כבר עובר שתי זריקות, זה די מדהים".
בשיתוף תלמה
